שחקן מסיים חוזה בקבוצה, ויכול לעבור לקבוצה אחרת, נשמע טבעי והגיוני. לא? אבל זה לא תמיד היה ככה, והכול בזכות שחקן כדורגל אחד ששינה את הכדורגל והכדורסל באירופה באופן קיצוני. 30 שנה לחוק בוסמן.

ז'אן-מארק בוסמן היה קשר באר אף סה לייז' מליגת העל הבלגית. ב-1990 נגמר החוזה, והוא קיבל הצעה מדנקרק הצרפתית. באותה תקופה גם אחרי שנגמר החוזה, השחקן לא היה יכול לעבור קבוצה מבלי שקבוצתו תקבל פיצוי. אם הקבוצה לא הייתה מוכנה למכור אותו, או לחדש את חוזהו השחקן היה ממשיך להיות שייך לקבוצתו עם המשכורת הישנה.

סה לייז' דרשה סכום אותו דקנרק סירבה לשלם, ובוסמן נתקע בקבוצתו. השחקן לא וויתר ופנה לבית המשפט בטענה פשוטה. ב-1957 נחתמה אמנת רומא בין בלגיה, צרפת, איטליה, לוקסמבורג, הולנד ומערב גרמניה. על פי האמנה שהייתה הבסיס לאיחוד האירופי, כל אזרח רשאי לעבור בין המדינות ולמצוא עבודה בכל אחת ממדינות השוק המשותף האירופי.

חמש שנים פסק הדין התגלגל עד שב-15 בדצמבר 1995 בית הדין האירופי לצדק פסק לטובת בוסמן, ונגד לייז', התאחדות הכדורגל הבלגית ואופ"א. בית הדין קבע שני כללים, ששינו את הכדורגל והכדורסל בצורה בלתי הפיכה. הכלל הראשון, בסיום חוזה, שחקן יהיה רשאי לעזוב וקבוצתו לא תקבל כסף עבורו.

מארק בוסמן | צילום: מתוך ויקימדיה

הכלל השני אולי המשמעותי מבין שניהם. שחקן אירופי לא יוכל להיחשב זר. עד אותה תקופה, הייתה הגבלה על מספר הזרים (עדיין קיימת, אך לא על שחקנים אירופים). הדבר גרם לשוויונות משמעותית בין הליגות, מכיוון ששחקנים לא נטו לעזוב את מדינתם. כל קבוצה הייתה ראשית לשתף שלושה זרים ושני מתאזרחים.

מהפכה: השחקנים כבר לא רכוש הקבוצות

ההחלטה יצרה דרמה מטורפת, הכוח שהיה כמעט בלעדי אצל הקבוצות, התחיל לעבור לשחקנים ולסוכנים שלהם. כתוצאה מכך, משכורת השחקנים שהיו נמוכות יחסית מכיוון שהיו נתונות לחלוטין להחלטת הקבוצות, התחילו לזנק. הכדורגל עבר גלובליזציה ברגע ששחקנים אירופים, התחילו לעבור בין מדינות בקלות, והכסף הגדול שכבר התחיל לזרום עם השינוי של גביע אירופה לאלופות, לליגת האלופות צבר תאוצה אדירה.

הקפטנים של ריאל מדריד ובנפיקה ליסבון לפני הגמר ב-1962 (צילום: מתוך ויקימדיה)

מהקמת גביע אירופה לאלופות ב-1956 עד 1995, זכו בליגת האלופות לפי מדינות. איטליה (8: מילאן, אינטר, יובנטוס). אנגליה (8: ליברפול, מנצ'סטר יונייטד, אסטון וילה, נוטינגאם פורסט). ספרד (7: ריאל מדריד וברצלונה). הולנד (6: פ.ס.ו, אייאקס, פיינרוד). גרמניה (4: באיירן מינכן והמבורג) פורטוגל (3: בנפיקה ליסבון ופורטו). צרפת (1: מארסיי). סקוטלנד 1 (סלטיק). רומניה (1: סטיוואה בוקרשט). סרביה [יוגסלביה] (1: הכוכב האדום).

אמנם יש פה מדינות דומיננטיות כמו ספרד, איטליה, ואנגליה, אך רואים פה גיוון מדהים בזוכות שהגיעו מלא פחות, מעשר מדינות. בנוסף לגמר הגיעו קבוצות משוודיה (מלאמו), יוון (פנאתינאיקוס), ובלגיה (קלאב ברוז'). קבוצות רבות מהרשימה, היום לא עוברות את השלב הראשון או אפילו את המוקדמות.

הפער בזכיות באירופה

מאז 1995 ועד זכייתה של פ.ס.ז עם הכסף הקטארי בשנה שעברה, במשך 29 שנים זכו קבוצות מארבע מדינות למעט הפתעה אחת (פורטו של מוריניו ב-2004). ספרד עם 13 (ריאל מדריד וברצלונה), אנגליה עם 7 (ליברפול, מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי ומנ'צסטר סיטי). איטליה עם 4 (מילאן, אינטר ויובנטוס) וגרמניה עם ארבע (באיירן מינכן, דורטמונד).

פ.ס.ז זוכה באליפות אירופה | צילום: שאטרסטוק

גם בליגות המקומיות הכסף נכנס והפערים התרחבו. בספרד ריאל מדריד וברצלונה זכו ריאל וברצלונה לקחו יחד 24 אליפויות מתוך 29. את הפירורים אספו אתלטיקו (3), ולנסיה (2) ודפורטיבו לה קורוניה (1 – בתחילת התקופה). פערי הנקודות הלכו וגדלו, ואף קבוצה אפילו לא התקרבה לאליפות בספרד, מאז 2004, חוץ משלושת הגדולות.

בגרמניה, באיירן מינכן תמיד הייתה הטובה ביותר, אבל מאז היא זכתה ב-20 מתוך 30 האליפויות. היו עוד 6 זוכות אחרות (דורטמונד, ברמן, קייזרסלאוטרן, שטוטגרט, וולפסבורג, לברקוזן), אבל השליטה של באיירן היא מוחלטת. בעידן הקודם (1967–1995): באיירן הייתה החזקה מכולם אבל (12 אליפויות), אבל הליגה הייתה מאוזנת הרבה יותר. בורוסיה מנשנגלדבאך (5 אליפויות) הייתה אימפריה, המבורג הייתה ענקית אירופית, וגם קלן, בראונשוויג, נירנברג ומינכן 1860 זכו.

ההשפעה של חוק בוסמן באנגליה

באנגליה מאז חוק בוסמן (1996–2024): רק 6 זוכות שונות ב-30 שנים (יונייטד, ארסנל, צ'לסי, סיטי, לסטר, ליברפול). חמש גדולות והפתעה אחת אולי הגדולה בהיסטוריה, (לסטר). בעשור האחרון, סיטי עם הכסף הסעודי, שולטת באופן כמעט מוחלט בליגה. בעידן הקודם (1967–1995): היו תשע זוכות שונות. קבוצות כמו דרבי קאונטי, נוטינגהאם פורסט  אסטון וילה, לידס ואברטון, נאבקו באופן קבוע על התארים וזכו באליפויות.

שחקני לסטר חוגגים את האליפות | צילום: שאטרסטוק

אפשר להסתכל גם על הזוכות מהליגות האלה באירופה, לפני חוק בוסמן, מאנגליה זכו בגביע אירופה לאלופות בין היתר: אסטון וילה, נוטינגאם פורסט. מגרמניה המבורג, קבוצות שבעידן הכסף הגדול, אין להם סיכוי להתקרב לגביע. בוסמן עצמו הקריב את הקריירה ואיבד חמש שנות משחק, אבל את הכדורגל הוא שינה לחלוטין.

אדגר דווידס היה השחקן הראשון שנהנה מהשינוי, הכדורגלן ההולנדי-סורינאמי ממוצא יהודי, עבר מאייאקס ההולנדית למילאן האיטלקית. זה היה הסנונית הראשונה בדרך למהפכה בלי דרך חזרה. היום, כמעט אין קבוצות על טהרת השחקנים המקומיים. בולטת כמובן אתלטיק בילבאו, שבשורותיה משחקים רק שחקנים עם שורשים באסקים. למרות ההגבלה היא אחת משלושת הקבוצות היחידיות בספרד (יחד עם ריאל וברצלונה) שמעולם לא ירדו ליגה.

הדרכים להסתכל על חוק בוסמן

אפשר להסתכל על השינוי בשני דרכים, אפשר לראות את ההרס שהכסף הגדול הביא לכדורגל. אבל אפשר גם לראות את ההזדמנות, את האופציה של שחקן לעזוב לקבוצה שהוא רוצה בלי להיות רכוש של מועדון. את האופציה של אוסקר גלוך או מנור סולמון לשחק באירופה, בזכות פתיחת הדלתות

מנור סולומון חוגג במדי שחטאר דונייצק, היציאה לאירופה התאפשרה בין היתר בזכות פינוי המקום לזרים (צילום: שאטרסטוק)

בוסמן הגשים חלומות. הוא אפשר לכדורגלנים להתקדם בעבודה שלהם על פי היכולת שלהם. הוא פתח את השוק לאנשים שבכלל לא האמינו שזה אפשרי. פתאום לשחקנים מליגה שלישית בבולגריה או ליגה שנייה באקוואדור, הייתה את ההזדמנות להתקדם לקבוצות והליגות הטובות בעולם.

כמו שינויים רבים, האדם שהניע את השינוי סבל ממנו. בוסמן עצמו התמודד עם קשיים כלכלים קשים. הוא איבד חלק ניכר מכספו, והדרדר לחיים מנדבות. הוא נודה מעולם הכדורגל שכעס עליו על השינוי, נקלע לדיכאון והתמודד עם אלכוהוליזם . באפריל 2013 נידון בוסמן לשנת מאסר על תנאי לאחר שתקף את חברתו וביתה בת ה-15, בגלל סירוב  לתת לו משקה אלכוהולי.

האם הגלגל יכול להסתובב לאחור?