כל מה שצריך לדעת על הסכם קדם נישואים

הסכם קדם נישואין – יסודות הלכתיים

במדינת ישראל מתגרשים מדי שנה למעלה מעשרת אלפים זוגות יהודים. במקרים רבים מעכב אחד מבני הזוג את מתן הגט, למרות שכבר ברור לשני בני הזוג שלא ישובו לחיות בשלום, בכדי ללחוץ על הצד שכנגד בעניינים שונים. רבים מן המקרים עשויים להתנהל טוב יותר בעזרת הסכם קדם נישואין, ולאחרונה נוסח על ידי רבני 'צהר', בסיוע דיינים ומשפטנים ובברכת גדולי הפוסקים, הסכם חדש בשם "הסכם מאהבה" (שהוא למעשה גרסה משופרת ומתוקנת של ה"הסכם לכבוד הדדי").

וזו תמצית ההסכם מבחינה מעשית: כאשר אחד מבני הזוג מודיע על רצונו לפרק את הנישואין, מתחילה תקופה של 6-9 חודשים חצי שנה של ניסיון לשקם את הנישואין בעזרת גורם מקצועי. עם תום התקופה יחויב בן הזוג המעכב את הגירושין בתשלום חודשי לצד השני בסך 6000 ש"ח או מחצית ממשכורתו (הגבוה מביניהם). סכום זה אמור לאפשר לבן הזוג המעוכב קיום מכובד ההולם את רמת החיים שבה הורגל וכולל את הצורך שלו בדיור ובמזונות.

כל אחד מבני הזוג מתחייב בתשלום החודשי הנ"ל כבר מרגע הנישואין, אלא שהצד השני מוחל על התשלום כל עוד לא יגיעו למצב של פירוד, כפי שהוגדר לעיל.

יישומו של הסכם זה כרוך בשאלות הלכתיות מורכבות, ובמאמר ארוך שהתפרסם בגליון האחרון של כתב העת 'צהר' הראינו, הרב אלישע אבינר שליט"א ואנוכי, שהגישה המרכזית בפוסקים לאורך הדורות מכשירה את ההסכם ללא פקפוק. אך מפאת קוצר היריעה, נסתפק במאמר זה בסקירה קצרה של העקרונות ההלכתיים שעליהם מבוסס ההסכם. (המבקש להעמיק בדבר, להגיב או לחלוק, מוזמן לעיין במאמר השלם)

בגמרא (גיטין פח:) נאמר ש"גט המעושה", שניתן בכפייה ובאונס (ללא הצדקה הלכתית), פסול. לדעת הרמב"ם הגט כשר מן התורה ופסול מדרבנן, ואילו לדעת רוב הראשונים הוא פסול מן התורה.

מה נחשב כאונס? לחץ פיזי ("תליוהו וזבין") נחשב ככפייה לכל הדעות. אך מה בדבר סנקציות ממוניות? לדעת רבינו ירוחם הן אינן נחשבות ככפייה בהלכות גירושין, אך לדעת רוב הראשונים גם "אונס ממון" נחשב אונס. משום כך נמנעים בתי הדין מלהטיל מיזמתם קנסות על סרבני גט, אלא במצבים מיוחדים.

מה הדין כאשר אדם מקבל את האונס על עצמו? כגון בהסכמי קדם-נישואין שהאדם חותם עליהם מרצון? כאן הנושא מתחיל להסתבך. לדעת רבי מימון נג'אר (חבר הרשב"ץ, המאה ה-15 למניינם), במקרה כזה אין הדבר נחשב לאונס, גם אם לאחר זמן חוזר בו האדם מרצונו לגרש והוא אנוס לכך על ידי הקנס שקיבל על עצמו. כך פסקו רוב הראשונים, וכן השולחן ערוך, הרמ"א ואחרונים רבים. עם זאת, הרשב"א חלק ככל הנראה על קביעה זו, וטען שכאשר הבעל מתנגד לגירושין הוא נחשב "אנוס" גם אם הוא זה שהטיל על עצמו את הקנס מלכתחילה. אחרונים רבים חששו למעשה לדברי הרשב"א, וזו למעשה הסיבה העיקרית להתנגדות להסכמים שונים שנוסחו בעבר.

האם "כפייה עקיפה" מותרת? האם מותר ליצור נסיבות שיגרמו בפועל לכך שהבעל יגרש, מבלי להזכיר באזניו את המילה "גירושין"? כך למשל, האם מותר לתפוס את האדם בגרונו בלי לומר מילה, ולקוות שהוא מיזמתו יציע לגרש את אשתו בתמורה לשחרורו? בשו"ת התשב"ץ הסתפק בשאלה זו, אך כתב שדבר אחד ברור: אם האדם חייב לאשתו תשלומים מסוימים על פי דין, מותר לכוף אותו לשלם אותם גם אם ייתכן שהוא יציע מיזמתו להמיר את התשלום במתן גט.

זהו המצב בהסכמי קדם נישואין. בני הזוג מסדירים מלכתחילה את היחסים הממוניים ביניהם באופן שפועל לטובת הצד המסורב: הוא מקבל תשלומי מזונות גבוהים מן הסרבן. לעיתים, אך בהחלט לא תמיד, הדבר מזרז את הצד הסרבן להסכים לגירושין בכדי להפסיק את התשלומים. הסכם כזה כשר אפילו לדעת הרשב"א, משום שאין קשר ישיר בין חיוב הממון לסירוב לגרש, ובוודאי שהוא כשר לדעת רבי מיימון נג'אר ורוב הפוסקים, שהרי הבעל קיבל את ההתחייבות מרצונו החופשי.

למעשה, מצב זה אינו שונה כלל מנישואין רגילים שמפעילים לעיתים לחץ כלכלי על הבעל (בשל חיוב מזונות וריפוי שקיים בכל כתובה), ובשל כך הוא רוצה לגרש את אשתו. ואכן, אחת הראיות היפות שהביא הגאון ר' זלמן נחמיה גולדברג לטובת ההסכם, היא המשנה במסכת כתובות (קא:) שמתירה לאדם להתחייב מזונות מוגדלים לאשתו בתקופת הנישואין, בלי שתעלה על דעתה שהעול הכלכלי של המזונות יהפוך את הגט לגט מעושה.

מדוע, אם כן, אין כותבים בהסכם שהצד הסרבן יתחייב לשלם לאשתו מיליון דולר בחודש? הרי כך אפשר יהיה לזרז את הגירושין עוד יותר!

לפי רוב שיטות הפוסקים גם הסכם כזה יהיה כשר (הפוסקים כתבו על "אלף דינרים" ולא על "מיליון דולר", אבל הרעיון דומה). אך יש כמה שיקולים לטובת כתיבה של סכום נמוך יותר:

ראשית, יש פוסקים שכתבו שדווקא כאשר לבעל יש אפשרות לשלם אין זה נחשב אונס, ואילו כאשר לבעל אין כל אפשרות אחרת הגט ייחשב כ"גט מעושה". 6000 ש"ח הם סכום נכבד, אך רוב בני האדם יכולים, במאמץ מסוים, לעמוד בתשלום כזה במשך תקופה ממושכת.

אך הנקודה העקרונית יותר נעוצה בהבנת אופי התשלומים. יש מן הפוסקים שכתבו כי כאשר כופים על התשלום רק על מנת ליצור לחץ לגרש, הדבר אסור. משום כך נקבעו בהסכם תשלומי מזונות שיש בהם היגיון מצד עצמם כפיצוי לבן הזוג בתקופת הפירוד (הם שווים בערך לדמי מגורים במלון לא-יקר), ומשום כך אין בהם כל חשש לגט מעושה.

משום כך, בהסכם זה אין כל חשש של כפייה על הגט, אלא רק יצירת מצב הוגן שיהפוך את הסחבת והעיכוב במתן הגט ללא-כדאיים. חשוב להבין שחוזקו של ההסכם הוא גם חולשתו: אין הוא פותר מצבים שבהם הבעל מוכן להמשיך ולשלם, בשל יצר הנקמנות והשנאה, ובלבד שיעגן את אשתו. במקרים כאלו על בתי הדין ומערכת אכיפת החוק להוסיף ולהתחזק במלחמתם כנגד בני עוולה העושים את נשותיהם לשבויות חרב.

==

הרב אברהם סתיו לומד ומלמד בישיבת הר עציון וחוקר בארגון רבני צהר.