אתמול נערך טקס חילופי ראש אט"ל (אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה) את מקומו של האלוף מישל ינקו שמסיים תפקיד אחרי 4 שנים, מחליף האלוף רמי אבודרהם.

בנאום הפרישה שלו סיפר ינקו על רגעי האימה הפרטיים שלו, כשבנו נלחם עם חטיבת גולני בעוטף עזה, כשכל רגע הוא חושש שיבשרו לו את הבשורה הנוראה.

על בוקר שמחת תורה הוא מספר: בשש עשרים ותשע בבוקר, החלה מתקפת הפתע על מדינת ישראל. כשהחלו המטחים הבנתי שזו מלחמה. הוריתי להפעיל את כל מערכי אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה.

באותן שעות יונתן בני, לוחם בגדוד 13 במוצב נחל עוז, חטיבת גולני. באותו בוקר נורא יונתן קיבלתי שתי שיחות טלפון. הראשונה אמר לי יונתן: "אבא, אתה לא מבין כמה נפילות יש פה", והשיחה. השנייה, כמה דקות לאחר מכן, כשאני כבר בדרך לקריה: "אבא, אמרו "יש חדירה של מחבלים למוצב".

ביקשתי ממנו, לפני שניתק: "תשמור על עצמך". "אני אהיה איתך בקשר".

הייתי ממוקד במשימה, הייתי ממוקד במלחמה

אלה היו דקות ושעות גורליות למדינת ישראל. אלה היו דקות ושעות גורליות לעם ישראל. אבל עלי מוטלת המשימה העליונה. בני האהוב, יונתן, נמצא בלב התופת. אלה היו דקות ושעות גורליות למשפחתי שלי. וכחייל – לפקד, לנהוג ולהוביל את אט"ל במלחמה. האחריות הכבדה מחייבת אותי לעסוק אך ורק בזה.

דלת החמ"ל נפתחה – כל פעם נדרכת, אולי אלה המודיעים שבאים לבשר לי את הבשורה. הייתי ממוקד במשימה, הייתי ממוקד במלחמה. עבורי, באותן שעות, המדינה הייתה לפני הכל! ידעתי: זו שליחותי, זה תפקידי, זה הייעוד שלי!.

בשעות אחר הצהריים, כאשר הסתיים קרב הגבורה בנחל עוז, נודע לנו שבנינו חי! אבל רבים וגיבורים, חבריו של יונתן, נפלו בקרבות. אני חושב עליהם מדי יום.

וליבי עם המשפחות השכולות. עם החטופים שנמצאים עדיין בעזה – ועם אלפי הפצועים, בגוף ובנפש.

בפעם הראשונה מאז תחילת המתקפה – בכיתי

אלה ימים של חודש אלול, ימים של מחשבות וחשבון נפש. ביום שלישי בלילה, שלושה ימים אחרי מתקפת הפתע, נסעתי לפגוש את יונתן בפעם הראשונה בבסיס חטיבת גולני, גדוד 13.

הפגישה, קשה ומטלטלת, אנצור בתוכי לנצח. המבט שלו אמר הכל. יממה קודם הוא ליווה רבים מחבריו למוצב ולחטיבת גולני בדרכם האחרונה. ידעתי שצפוי לו עוד מסע שיקום ארוך. לפנות בוקר, שבתי לקריה. בפעם הראשונה מאז תחילת המתקפה – בכיתי. ידעתי שהילד שלי זקוק לי יותר מאי פעם. אבל אני לא אוכל להיות שם בשבילו. אני צריך להיות בשביל עם ישראל.

את דבריו סיים ינקו במילים: האמנתי אז ואני מאמין גם כעת שעשיתי את הדבר הנכון. זה היה התפקיד שלי. זאת הייתה השליחות שלי. להתמסר להתאמץ, לעשות. לא לנוח ולא לשקוט. למען המדינה, למען הארץ, ולמען הדורות הבאים. הייתה לי זכות, שלא רבים זוכים לה – לשרת את עם ישראל ואת מדינת ישראל.

במשך שלושים ושבע שנים ביראת קודש, בצניעות ובאהבה. השתדלתי לעשות זאת. אני היום משתחרר ונפרד מהמקום שהיה לי – לבית. אני פושט את מדי צה"ל בפעם האחרונה אבל מבטיח. לנצח אשאר חייל של עם ישראל ושלכם. אוהב אתכם מאוד.