האח השכול וחתן פרס ישראל מנחם קלמנזון, שיצא עם אחיו אלחנן הי"ד בשבעה באוקטובר להגן על קיבוץ בארי, פרסם הלילה פוסט מטלטל בעמוד הפייסבוק שלו. בדבריו מציין קלמנזון כי יחד עם תמונתו של אביתר דוד מהסרטון שפרסם החמאס, קופצות לנגד עיניו גם תמונת אחיו אלחנן ודודו מיכי מרק הי"ד ויתר קורבנות המלחמה והטרור. הוא מפרט את דרישות חמאס לעסקה, וטוען כי לא ניתן להסכים בשום אופן לעסקה עם חמאס שכן יצא שנלחמנו לשווא והקרבנו את חיילנו לחינם. זאת ועוד, הוא אומר כי הוא לא מוכן להפקיר את העתיד של כולנו, את העתיד של העוטף, את עתיד היישובים והקיבוצים, לדרישות החמאס. "ומה לגבי מאות החיילים שיפגעו בסבב הבא שבו יבוא? מי יסתכל על האלמנה שבעלה יהרג בשטח שכבר טהרנו?" שואל קלמנזון. לדבריו יש להמשיך במלחמה – אולי לא כמו שהיא כעת, אבל בדרך שלא ישתלם לחמאס להמשיך ולהתעקש על דרישותיו.  עוד הוא מציין כי על אף שהוא מודע לכך שדבריו קשים וכואבים, הוא לא מסוגל שלא להגיד את הדברים.

דבריו של קלמנזון:

"פוסט קשה, שכואבת לי בו כל שורה,

אני יודע שאכאיב לחברי לאנשים שאני אוהב בכל ליבי,

אבל אני לא מסוגל שלא.

התמונה של אביתר חוצבת בלב ומנסרת.

שוברת ומכריחה לחשוב.

יחד איתה גם קופצות לי תמונות אחרות,

תמונה של אלחנן בידיי נושם נשימות אחרונות.

תמונות של גברים ונשים ואני הולך ביניהם מחפש שורדים.

אלחנן קלמנזון הי"ד (באדיבות: דובר צהל)

תמונות של שורות של אלמנות ויתומים שבעליהם ואביהם נפלו על מקומות שכבר טיהרנו ויאלצו להכנס בסבב הבא שבוודאי יבוא.

התמונה של דודי האהוב מיכי מרק שנרצח מול עיני ילדיו על ידי משוחררי עסקת שליט.

ילדיו היתומים, אשתו חוי הדודה המדהימה, שעדיין סוחבת את הניסיון שלהם לבצע בה וידוא הריגה.

וכל אותם שצועקים לא להסיר את העיניים מהכאב של אביתר, האם אתם מוכנים לא להסיר את העיניים מהכאב האחר?

אני מתחנן, אל תשפטו ותחשבו שיש כאן גרם של אדישות.

תקשיבו ואז תגיבו,

את דמי מסרתי, אני לא אדיש,

הלב נשבר, אבל ראיתי אותו נשבר כל כך הרבה פעמים.

ראיתי זוועות רבות, רבות מדי ל- 37 שנותי.

הרבה לפני המלחמה הזאת.

השכול והכאב לא הופך אותי לחכם יותר או צודק יותר, אבל הוא נותן מבט נוסף.

ערבות הדדית, כשמה כן היא, הדדית.

כאשר בינואר שוחררו רוצחיו של מיכי, כאבתי אבל שמחתי בשחרור החטופים, יש מחיר שהיינו מסוגלים לשלם, אבל מהו הגבול?

חייבים לדון בגבול, באומץ.

בכל כרוז שלו החמאס מתעקש על ארבעה דברים:

– סיום המלחמה עם ערבויות בין לאומיות חזקות שימנעו מאיתנו לחזור להלחם.

– נסיגה מלאה של צה"ל לגבול ה06.10, כולל הפרימטר ופילדפלי.

– שיקום מלא של הרצועה שזה מה שיאפשר לו להתחמש מחדש

– אי פירוז ומסירת הנשק.

וזה לפני שאני מדבר על אלפי הרוצחים שישוחררו.

כמה משפחות כמו מיכי דודי מוכנים לשלם עבור עסקה?

שאלה נוספת:

האם במציאות כזאת אנשים יהיו מוכנים לחזור לעוטף?

ואם לא מה הם עונים לתושבי העוטף שרוצים לחיות שם?

הקיבוץ או המושב שלכם מפונה, יש לכם לאן לעבור מה לגבי רבים קשיי היום שאין להם לאן ללכת?

*אני לא מוכן* להפקיר את העתיד של כולנו, להפקיר את תושבי העוטף, הקיבוצים המושבים והערים.

ומה לגבי מאות החיילים שיפגעו בסבב הבא שבו יבוא? מי יסתכל על האלמנה שבעלה יהרג בשטח שכבר טהרנו?

המחשבה שזה לא יקרה שוב זו לתפיסה של ה06.10, כל איש צבא יודע , קו ההגנה לעולם יפרץ.

לצערנו רבים מהם יותר פוליטיקאים מגנרלים, לא משנה כמה פלאפלים יש להם על הכתף.

לכן צריך לזקק בנינו מה אנחנו לא מוכנים לשלם ולתמוך בזה מקיר לקיר וכשחמאס יראה שזה לא אופציה הוא לא ידרוש את זה כפי שהוא מבין שהוא לא

יכול לדרוש את תל אביב וירושלים.

אני לא קורא להמשיך במלחמה כמו שהיא הקבינט חייב להכריע כבר לאן פנינו. אין שאלה אם צריך להוציא אותם, אבל התשובה האיך,

האיך חייב לעבור דרך השאלות הללו.

אנא תסתכלו בעיניים,

בעיניים של כולם"