סינמה שו"ת פרק 12. ערן ריקליס, בן 70, הוא אחד הבמאים הישראליים המוכרים בעולם. בפרק החדש של "סינמה שו"ת" הוא חושף את סיפור המסע שלו – מילד שגדל בקנדה ובארצות הברית, דרך לימודי קולנוע בלונדון, ועד להפיכתו לבמאי בעל שם עולמי. בשיחה עם אבי לודמיר, ריקליס מספר על הסרטים שעיצבו אותו, על האתגרים של הפקות בינלאומיות, ועל הסרט החדש שלו "לוליטה בטהרן".

להאזנה בכל אפליקציות הפודקאסטים – לחצו כאן

הסרט לא באמת נגמר

את הפרק פותח אבי לודמיר בתחושה שחווה אחרי צפייה ב"לקרוא את לוליטה בטהרן": "ראיתי את הסרט והוא מסתיים וזהו. הסרט נגמר ואני ממשיך עם איזה תחושת ריקנות – כאילו הסרט לא באמת נגמר."

ריקליס מפרש את התחושה הזו כמחמאה: "התחושה הזאת באה מאיזה רגש של להגיע לשובע, כי אתה צריך לדעת עוד, אתה רוצה לשמוע, אתה רוצה לדבר על זה. זה סוג של חלום שבכל סרט זה יהיה ככה – אם בן אדם יוצא מהסרט ולא מרגיש כלום, אז לא עשית את שלך."

את התחלתו הקולנועית מתאר ריקליס כמסע שהתחיל בגיל צעיר. "נולדתי בירושלים אבל גדלתי בקנדה ובארצות הברית כשאבי למד דוקטורט. בגיל חמש הייתי רואה המון טלוויזיה – ראיתי את קלינט איסטווד , הוא נכנס לי לנשמה."

הרגע המכונן הגיע בגיל 14 כשלמד בברזיל: "המורה שלנו לספרות אמרה שאנחנו צריכים ללמוד את דוסטויבסקי, אבל נתחיל מ'קן הקוקיה'. קראתי את הספר הזה וזה הפך לי את העולם – הבנתי שזה סוג הסיפורים שאני רוצה לספר."

אסי דיין אמר לי: אתה עוזר במאי, כמעט התעלפתי

מה שמשך אותו: "תפס אותי הסיפור של האינדיבידואל מול המערכת – של בן אדם שהוא שפוי לחלוטין אבל זה סיפור על איך אתה שומר על האישיות שלך מול מערכת שדורסת אותך. אם אתה מיישם את זה לסרטים שלי, זה מופיע המון פעמים."

את הכניסה לעולם הקולנוע הישראלי ריקליס חב לקשר משפחתי מפתיע: "אמא שלי הכירה את רות דיין. באתי לחפש עבודה בתור נער מים, אבל אסי דיין אמר לי 'מה פתאום? עוזר במאי!' כמעט התעלפתי."

על הסט של "גבעת חלפון" פגש את דינה, שהיא עדיין אשתו עד היום. אחרי סרטים קצרים הוא החליט לנסות את מזלו: "כולם אמרו לי אין לך סיכוי להתקבל לבית הספר הלאומי לקולנוע בלונדון – זה חמישה זרים לשנה. ניסיתי, שלחתי את הסרטים, התקבלתי."

אחרי החזרה לארץ ועבודה בפרסומות, הגיעה הפריצה הגדולה בעקבות מפגש מקרי: "סעדיה מרציאנו ניגש אליי אחרי הקרנה של 'גמר גביע' ואמר: 'עשית סרט על פלסטינים, אתה גם יכול לעשות על זמר תימני – זוהר ארגוב.'"

"זוהר" הפך להצלחה ענקית: "זה היה אירוע מטורף, היינו הולכים לבתי קולנוע כמעט כל יום. עד היום זה ההצלחה הכי גדולה שלי בארץ."

נקודת המפנה הגדולה הגיעה עם "הכלה הסורית" כשפגש מפיקה גרמנית: "היא אמרה שאם יש לי סיפור טוב שיכול לעניין את העולם, נדבר. אמרתי לה שיש לי סיפור על כלה דרוזית, לא חושב שזה יעניין מישהו. אבל היא נדלקה."

זה פתח עבורו עולם חדש: "פתאום הבנתי שאתה לא צריך למכור את הסיפור, אתה לא צריך שפתאום תהיה דמות גרמנית בסיפור. זה הסיפור שאתה מספר והם פשוט מקבלים אותו."

הסרט החדש מבוסס על ספר של אזאר נפיסי על קבוצת נשים איראניות שנפגשות בחשאי לקרוא ספרות אסורה. "קראתי את הספר ב-2009, אבל רק ב-2016 חזרתי אליו."

הפגישה עם הסופרת הייתה מכרעת: "שאלתי אותה אם יש לה בעיה שאני ישראלי. היא אמרה לא, למה? ואז אמרתי לה שהגיוני שאני אעשה סרט כל כך אישי ואיראני? היא אמרה שזה יותר מהגיוני."

האתגר הגדול היה לביים בפרסית: "לא היה לי בעיה כי זה כמו מוזיקה – אתה שומע את הטקסטים בפרסית אבל זה הטקסט שאתה מכיר. אם זה מזויף, זה מזויף."

על ההכנה לסרט: "הייתי מאוד אובססיבי, עשיתי תחקיר עמוק. כשהבאתי את היועץ הפרסי שלי לאוניברסיטה ברומא שבה צילמנו, הוא התחיל לבכות ואמר 'הבאת אותי לפקולטה שלי בטהרן.'"

לא עושה סרטים פוליטיים

ריקליס מדגיש שהוא לא עושה "סרטים פוליטיים": "אני עושה סרטים על אנשים בסיטואציות פוליטיות וחברתיות. בן אדם חי בתוך המשפחה, אחרי זה יש את החברה, אחרי זה את המדינה, אחרי זה את העולם. כולנו מושפעים – אתה יושב פה איתי ואולי טראמפ עכשיו החליט משהו שישפיע אלינו בעוד שעתיים."

למרות הגיל, ריקליס לא מתכנן לעצור: "אני בן אדם שלא נח אף פעם. יש לי שלושה נכדים ואני צריך להקדיש להם זמן, אבל יש לי עוד תוכניות."

בין הפרויקטים: ספר של ישי רון בשם "כלב" על פוסט טראומה, ו"אקורד אחרון" על משפחה של ג'אזיסטים שנוסעים למסע באירופה.

הפרק עם ערן ריקליס מציג מבט על אחד הבמאים החשובים בקולנוע הישראלי, שהצליח ליצור קולנוע שמדבר אל העולם כולו. הפודקאסט "סינמה שו"ת" ממשיך לספק הצצה מאחורי הקלעים של תעשיית הקולנוע הישראלית.