איזון גופנפש

חשוב שלא נמנע מעצמנו טוב רק בגלל מחשבות מקטינות ותחושת היעדר יכולת. בכל פעם שהסקפטיות מרימה את ראשה, אמרי לה: ״אני עושה כמיטב יכולתי״

אך יום אחד האיר בי משהו: מצאתי את עצמי מסמסת למתאמנת קבועה שלי. זו שלא מחסירה כמעט אף פעם. ״אני רוצה לומר לך שאת מדהימה״, כתבתי לה, והוספתי לב פועם

בעצם מדובר בחוסר פרגון. זו תחושה מתסכלת, כיוון שאנו תמיד שמחות להחמיא ולקחת חלק, אך לעתים המילים נתקעות, השפתיים נקפצות והלב נסגר. איך מתקדמים מכאן?

במקומות האלה אנו מתקשות להתמודד: נעדיף להתמקד בחוזקות שלנו, לחילופין, ננסה לדחוף את עצמנו בכח למקום, שכרגע הוא בלתי אפשרי עבורנו, או שנרים ידיים ונאמר ״זו אני״

אני רק שאלה: באיזה יום בדיוק יוצא ״אחרי החגים״? התכניות לזמן שאחרי החגים נידונות מראש לכשלון. את מעוניינת ליצור שינוי בחייך? סמני תאריך והתכונני לקראתו בצורה מפורטת

מודעות לאורח חיים בריא הנה דבר מבורך, אך כמו בכל דבר כשזה מגיע לקיצוניות, נקלעים למעגל קסמים מסוכן ומתעתע; מיהו האויב הבלתי נראה? ומדוע ההתמודדות מולו היא בדיוק ההיפך ממה שחשבנו תמיד?

רובנו לא מרוצות מעצמנו: אנחנו לא טובות כמו שאנו, ותמיד יכולות לעשות יותר. נוטות להביט על עצמנו ביחס לאחרות. אני חושבת על התקופה הנוכחית – ימי בין המצרים, ונזכרת בחטא המרגלים שיסודו בהשואה מיותרת וסופו בבכיה לדורות

בשלב כלשהו אנו מגיעות לצומת וקובעות גבולות חדשים, כביכול חוסמות אפשרויות, והתחושה קשה, אך כאן מגיע מקומה של האיכות: אמירת ״לא״ להרגלים ישנים אינה אומרת שהפסדת משהו, להיפך – פתחת לעצמך דלתות חדשות

חופשה היא כמו אימון גמישות: היא אינה מותרות, אלא חלק בלתי נפרד מהמעגל שנקרא ׳עבודה׳. העבודה צריכה את החופשה (ולא להיפך, כפי שנוטים לחשוב) על מנת להתקדם, להתפתח ולשפר ביצועים

לעיתים הכושר הגופני שלנו מצויין, ולמרות זאת נימנע בקביעות מביצוע תרגילים שנוגעים בנקודות החלשות שלנו, מה זה אומר עלינו ועל ההתנהלות שלנו בחיי היומיום?

אנו יודעות שפעילות גופנית מותרת בהריון, ויותר מכך, היא ממש מומלצת בחום (של עד 38 מעלות…). היום, בטור השלישי והאחרון בסדרה, נתמקד בנקודות ספציפיות של מותר / מומלץ / אסור

אם לא התאמנת בעת האחרונה או בכלל, כדאי להתחיל עכשיו. כן, להתחיל בהריון. זה טוב, זה מומלץ וזה חשוב בדיוק כשם שאת מקפידה ליטול חומצה פולית ותוסף ברזל

במשך שנים ראיתי הריוניות שעושות טעויות. שפטתי אותן. למה הן פועלות בניגוד להמלצות וחושבות שזה בסדר? במקרה הטוב הן פוגעות ׳רק׳ בגוף שלהן, במקרה הגרוע הן מכניסות את העובר שלהן למצוקה, וכל זה בשביל גזרה חטובה?!

הדחיינית אינה נמנעת מלבצע את אשר מוטל עליה משום שהיא עצלנית או חסרת כישורים. הסיבות לכך שונות לחלוטין. במקרים רבים הדחיינות מופיעה בעקבות נטייה לפרפקציוניזם. מכיוון שהרצון להצליח הוא כה גדול, מתפתחת חרדה מחוסר הצלחה, ואז מגיעה הדחיינות

לאט לאט, הרוטינה משתלטת על כל חלקה בחיינו, ועיקר השיחות הזוגיות שלנו עוסקות במטלות אפורות. גוונו. שברו את השיגרה באופן קבוע! צאו לאימון יחד מספר פעמים בשבוע. ולא, אם תעשו זאת נכון, האימון לא יהפוך לעוד מטלה יומיומית

אני מאמינה שהשגרה היא דבר יפהפה, אך יש לשמור עליה מהאבק המצטבר. אנו נזכרות בעבר בערגה מכיוון שפעם חווינו התחדשות והייתה התלהבות ראשונית שהאירה את כל המטלות היומיומיות באור בוהק. אך טבע האדם הוא כזה שמתרגל, מאבד עניין וגם עלול למאוס בכל מה שהשתוקק אליו בעבר

להיות מתאמנת חדשה בקבוצה מגובשת, עלול להיות קצת קשה לפעמים. אני שמה לב שאף אחת לא אוהבת להיות ׳חדשה׳, אף אחת לא אוהבת לא לדעת. כולן רוצות להיטמע, לא למשוך יותר מדי תשומת לב, שהמדריכה לא תיגש אליהן בשביל לתקן, אלא רק כדי לומר ׳שאפו׳

הספורט, מבלי שנתכוון, מלמד אותנו להיות עצמאיות. עצמאות לא באה לידי ביטוי במעשים דווקא, אלא נלמדת אט אט על-ידי תרגול של הקשבה לגוף שלך, לעצמך. עצמאות נקנית בעזרת חשיבה, שאלת שאלות ונתינת תשובות שמספקות ומניחות את דעתך שלך

אסור לך להזניח את עצמך. יש לך אחריות כלפי הנפש והגוף שלך, בדיוק כפי שאת חשה צורך לדאוג לאחרים. צאי לאימון, תני לגוף שלך יחס, הרשי לנפש שלך להתבטא ולדרוש קצת לעצמה. זה בסדר, זה טוב וחשוב

המשפט ״הכיני את גופך לקיץ״ צורם לי. הוא בעצם מתנגד לאני מאמין שלי כמאמנת: אני דוגלת באורח חיים בריא כאידיאל וכעבודה יומיומית, כשהמטרה העיקרית היא שמירה על גוף בריא ואנרגיות טובות, ולא כאמצעי להתאמה לאידיאל יופי כזה או אחר