דעות

בכל הרמת ראש של טרור מקומי – יוסכם כי לפני הכל יופרדו כל המוצהרים כ'חפים מפשע' אל שטח בטוח ברחבי העולם והאזור הנקי יהפוך לשטח חקלאי פורח שכל הכנסותיו בעשור שלאחר מכן יהיו קודש לשיקום החפים מפשע

מטרת המלחמה צריכה להיות ניצחון והכרעת האויב, יחד עם הבטחת בטחון האומה בעתיד.המטרה הלאומית גוברת על השיקול הפרטי.  כשם שזה נכון לגבי חייל המצוי במצב לחימה, כך זה נכון גם לגבי שבוי. הרב תמיר גרנות עם היבטים אתיים על החזרת החטופים

אחרי ניצחון פיזי ומעשי בעולם הזה, מתברר שהכול יכול לקרות, הכול יכול להפתיע לטובה, וכד שמן קטן מאיר לבסוף לשמונה ימים, והאור גדול יותר מכל מה שיכולנו לדמיין

כבר חמישה שבועות שהפעילות של צה"ל בצפון מסתכמת בירי תגובה וירי מונע. כשעשרות אלפי תושבים פונו מהבית וקו העימות מושבת, הפינג פונג הזה מול חיזבאללה הוא הפסד. איפה היצירתיות?

תקופה זו תסתיים יום אחד, וניתן כבר להבחין את התשועות שצמחו ויצמחו מתוך האפלה. אנחנו היינו רוצים שהתשועה תצמח ללא כל הכאבים הללו אבל לא אנחנו מחליטים

תראי, באופן כללי אני אוהב אותך. את עושה הרבה דברים נפלאים, ואני מאד מעריך את זה. אבל כל פעם שאת פותחת את הפה – זה כבר הורס. זה לוקח את הקשר בינינו כמה צעדים אחורה

כל כך הרבה אגרסיות באולפני החדשות, מרדף אחרי הגליוטינה שתרד על הראש של עוד מישהו מהמחנה הלא נכון. די עייפנו מזה. הדיבור הזה הוא מלפני שנות אור אי שם ב- 6.10

העיוורון כלפי תושבי העוטף וכלפי מה שמתרחש מעבר לגדר, היה שורש הריקבון שהביא לאסון. מי שמבקש מאתנו להתעלם מהסבל הפלסטיני ולרדוף כל מי שמצטער על מות ילדים, זורע את הזרע של המלחמה הבא

אי אפשר להתעלם מהעולם, וצריך בנות ברית שחולקות איתנו ערכים משותפים, יחד עם זאת אסור להפוך לסמרטוטים של ארה"ב, לעמוד על המקודש והחשוב לנו // דעה

עם ארבע חזיתות מתמודד כלל ישראל בימים אלו. ולא, אין הכוונה לדרום, צפון, מרכז או יו"ש אלא לסיפור אחר לגמרי

יצאת לחופשה קצרה, מי יודע מה ראית ומה עבר עליך, העייפות והלאות הטבעית שהצטברו במשך שבועות ארוכים בוודאי מבקשים לנוח להשתחרר ולהתמלא בכוחות מחודשים, אך רגע לפני שאתה ששב לביתך לרעייתך ולילדיך, תן דעתך מה עבר גם עליה ועליהם

צה"ל יצא למלחמה בעזה, אבל על מה נלחמים, מהי המטרה? למה יש תחושת פספוס? למה אנחנו לא מכירים את חזונו של האויב ולאן נעלם החזון שלנו? כיבוש הוא לא מילת גנאי הוא הכרחי להמשך הקיום שלנו כאן

אנשים טובים ונבונים טועים לחשוב שאין בכלל צורך באבידות בשדה הקרב, ובעצם כל ההרוגים כולם הם תוצאה של התייפיפות מוסרית לפני המראה. כאשר אינטואיציה מוסרית נכונה פוגשת אי הבנה במגבלות הממשיות והקשיחות של ניהול מלחמה – נולדים רעיונות חסרי שחר, וכאב לב נוסף שאין בו צורך

הבחירה שהציבה בפנינו השואה בשביעי לאוקטובר ברורה, להתעורר כעם או להתפרק כאוסף של אינדיבידואלים, לקבל את החלטות הקשות או לברוח עד שהן יחליטו בשמינו

אמש דאג הציבור בישראל להגיד לחמאס: "לא עוד". רצונו של הארגון הרצחני הוא לראות אותנו מפולגים, ואתמול היה רגע טהור של גילוי בגרות והבנה הן אצל מתנגדי נתניהו והן אצל תומכיו

את השב"כ לא מעניין שהקונספציה שהוביל עשרות שנים קרסה לתוך נהרות הדם בעוטף עזה. בימים אלו הוא ממשיך ליישם אותה ביתר שאת ביהודה ושומרון, ובמקום למגר את האיום שכבר דופק בדלת – הוא שולח דווקא את היהודים למעצר מינהלי

גינוני השמאל הכניסו נרטיב של הפרדה בין אוכלוסייה חפה מפשע לבין מרצחים ההססנות הזו עולה חיי אדם, רחל אימנו יודעת מתי לשים נקודה בסוף משפט בלי לחשוש, בלי לפחד, ככה צריך לעשות! שבענו מניחומי אבלים

נתניהו חייב לפנות את מקומו, הדרישה למנהיג ישר דרך אינה דעה פוליטית. זאת בקשה אלמנטרית וזו הדרך היחידה שתאפשר לעם ישראל להשתקם מהמכה האיומה שחטפנו

כל האבות והאימהות והאחים והאחיות עצמו עיניים והתפללו על יקיריהם, בזמן כל כך מיוחד, במקום כל כך מיוחד. ויחד איתם עשרות אלפים התפללו בשתיקה בשידור חי בלונדון, קליפורניה, ניו יורק וארגנטינה

בליבי וראשי מתנהלת מערכה חיה, הצורך הרגשי לקרוע על הגיס והחבר כמו היה אח פועם בטבעיות, ומייד מוחי שואל, האם הדבר נכון? הרי לא נהגו לקרוע על גיס וחבר קרוב. האם צודק הוא הלב הפועם בטבעיות?