ציון ה-30 לטבח בנגב המערבי תפס אותי בהפתעה. החודש שחלף מאז השבת הארורה מרגיש כמו יום אחד ארוך. יום שאיננו יום ואיננו לילה. בשבת הארורה הותקפתי בביתי עם משפחתי, בקיבוץ נירים. היו לנו כל כך הרבה ניסים ומזלות שהצילו אותנו ולא עמדו לצד כל כך הרבה חברים, מכרים, חברים לכיתה ולשכבה של ילדינו, מורות שלהם ועוד ועוד. כל כך מוקדם לטקסים. כל כך מוקדם לתחילת ההבנה של האימה שבה נתקלנו.

ה-7.10 שינה הרבה דברים במסלול שחישבתי לעתיד טוב יותר באזור שסבל ממלחמה ב-22 שנים האחרונות (ובהן עברתי מברור חיל לשדרות ולנירים. כאשר בסיס האם שלי המקורי שלי הוא אשקלון). מי שחושב בדיוק כפי שחשב רגע לפני הטבח הגדול בתולדות ישראל הוא אטום או שקרן. אני האמנתי שנים שחייבים להביא הסדר מדיני ולדבר עם כולם. גם עם חמאס.

האמנתי שהרשות הפלסטינית, מצרים וגורמים בינלאומיים צריכים לשחק תפקיד מכריע, אבל גם עם חמאס שנתניהו חיזק ודיבר איתו בלי סוף, צריך לדבר. אני לא שם. בעולם, לרוב, טוב ורע מעורבבים, בשמחת תורה פגשנו את הרוע המוחלט. ואת הרוע המוחלט צריך להכרית. משלטון ומכח צבאי. לא נחזור לנירים אם חמאס ישבו על הגדרות. זה אינטרס ישראלי מובהק. וגם אינטרס פלסטיני…

הקרב הוא בין מי שאיבד צלם אנוש ובין מי שמאמין באדם

שיניתי את הדרך שבה אני רואה את הדברים אבל לא את ערכיי. לא את המוסר שלי. היהודי והאוניברסלי. כאשר נהרגים ילדים ומשפחות מעבר לגדר הפרוצה, אני כואב. כל ילד שנהרג לא מקרב את החזרה שלי הביתה ולא את השגשוג שלנו, בצד הישראלי של הגדר. להיפך. אם היינו יכולים לרדוף את חמאס ולפרוק אותם מנשקם ללא פגיעה בילד אחד או משפחה עזתית אחת, היינו צריכים ללכת על זה בכל כוחנו.

בשמחת תורה התחלנו מבראשית את פרשות השבוע. המקרא הביא לעולם את התפיסה של כבוד האדם באשר הוא. את "חביב אדם שנברא בצלם". זה קל ופשוט להאמין בזה כאשר הכל מסביבנו מתפקד והרמוני, יחסית. המבחן האמיתי הוא כאשר אנחנו עלולים להתפתות, וזה מובן לגמרי, לתפיסות של עליונות יהודית, דה הומניזציה והתאכזרות כלפי אנשים רק בשל מוצאם.

הקרב האמיתי איננו בין יהודים וערבים, אלא בין מי שאיבדו צלם אנוש בתוכם והפכו את עצמם למכונות הרג ובין מי שמאמין באדם, מי שמאמין בכבוד האדם, מי שמאמין בניצחון הטוב על הרע.

התעלמות מהסבל הפלסטיני תביא עלינו את הסבב הבא

אני יודע שיש מיעוט קולני שיקרא לי "בוגד" למול הדברים הבסיסיים הללו. שיקרא "בוגד" לעומת ציטוטי האהבה והדאגה לגר, שהמקרא מלא בהם. אני מתפלל ש"דרך רשעים תאבד" ושיחזרו בתשובה. אלו אותם אנשים שימחאו כפיים למי שרוצים "לזרוק פצצות אטום" ובעצם מפגינים ייאוש גדול וחוסן קטן מאוד.

אני לא נרתע. כפי שאעשה הכל כדי לחזור לביתי (שנפגע מאז גם בפצמ"ר שחורר את חדרי הילדים), גם כמעשה ציוני ופטריוטי, אמשיך להגן על ערכי. כפי שאמר ויקטור פרנקל, אין שום יכולת לשאת את המאבק הזה מול רשעות החמאס בלי שיהיה לנו ה"לשם מה", בלי שתהיה לנו התכלית של "לתקן עולם במלכות שדי". אם נתכנס לראות את כל עולמנו במונחי כח ו"וילה בג'ונגל", זמננו קצוב.

לא מדובר רק ב"רחמים" או בתפיסה ערכית והומנית כשלעצמה. אני באמת מאמין שהעיוורון הזה כלפי תושבי העוטף וכלפי מה שמתרחש מעבר לגדר, היה שורש הריקבון שהביא לאסון. שהמחשבה שעוד ועוד מיגון ועוד ועוד מזוודות של דולרים, לצד רמיסה של האגף הפלסטיני שמתנער מטרור, יובילו אותנו למקום טוב. מי שמבקש מאתנו להתעלם מהסבל הפלסטיני ולרדוף כל מי שמצטער על מות ילדים, זורע את הזרע של המלחמה הבאה.

ביום שישי שלפני השבת הארורה הייתי בסוכה של משה אוחיון הי"ד באופקים. לימדתי לצד רב הגרעין התורני שם, הרב שחר בוצחק. פגשתי את בנו של משה, אליעד הי"ד. משה ואליעד יצאו בשבת בבוקר כדי לפתוח מקלטים באופקים ואז נחלמו במחבלים שחדרו לעיר, עד שנפלו זה לצד זה. לזכרם ולזכר עשרות רבות מחברי ומכרי שנפלו ביום הארור ההוא אני לא אשתוק, גם אם ארצי שינתה את פניה. ולא אאבד את התקווה. כי מגיע לאנשים הנפלאים שגרים כאן ולחבל הארץ החרב שלי, גאולה.

==

אבי דבוש הוא מייסד תנועת הפריפריות, מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם ותלמיד רבנות במכון הרטמן.