א. מלחמת יום כיפור גררה אחריה מהפך בציונות בארץ ישראל: ממדינה השואפת לניצחון וכיבוש ברוח מלחמת ששת הימים, עלתה רוח חדשה, רוח נדכאת מדם. העם שקרא להניף דגל, הפך קורא לשלום ולשלווה. החזון לכיבוש הפך לגנאי, החלום על גאולה הפך לדמיון, ואת מקומם תפסו חלומות חדשים של דו-קיום וחיי מנוחה.

ב. קצינים רבים מנופחי דרגות נוטים לחשוב שהאויב הערבי שינה גם הוא את הדיסקט, וחולם כעת על "חיי עונג ומנוחה ללא מלחמה". זו הסיבה שאותם "בכירים" סוברים כי הפתרון הוא לפתח ולקדם את תושבי עזה ה"מקופחים", כי הם רואים באויב כאותו בן אנוש עם חלום כמו שלהם, חלום השלום שנולד לאחר מלחמת יום כיפור.

אותם בכירים גם חושבים, שאם אנחנו חפצי חיים ונלחמים אל מול המוות, כך גם האויב הערבי חפץ חיים ומפחד מן המוות. ולכן הם מסיקים שאם נהרוג בהם יותר ממה שהם היכו בנו, אנחנו ננצח והאויב יובס.

ג. אם אתה לא יודע מול מי אתה נלחם, ועבור מה, לא תוכל לנצח. לאחר המכה הקשה שהיכה בנו האויב ביישובי העוטף, צה"ל יצא להילחם בעזה. צה"ל הוא צבא חזק שיכול תיאורטית לנצח את האויב בקלות. ובכל זאת, כבר עכשיו יש תחושה של פספוס. של חוסר למידת הלקח הנדרש מהטבח הנורא וממה שצריך לעשות מכאן הלאה.

הדבר הראשון והחשוב ביותר לפני יציאה לקרב הוא – דע את האויב. מה הוא רוצה, וממה הוא מפחד. זהו הכלי המודיעיני החזק ביותר. הטעות והכשל המודיעיני שגרמו לטבח בשמחת תורה, היו גם הם חלק מחוסר הכרת האויב.

"הניצחון יהיה רק כאשר נכבוש בחזרה ונתיישב בחבל ארצנו הגזול"

ד. האמת היא שהרצון של האויב הערבי להשמיד את עמנו ולכבוש את ארצנו, נשאר בכל מאודו. לכן הניצחון יהיה רק כאשר נכבוש בחזרה ונתיישב בחבל ארצנו שנגזל. אין הם רואים במוות שלהם כישלון, כי אם בחזרתנו לארצנו, חזרתנו לחזוננו, שבו נגרש אותם ונחזור לאדמתנו.

ה. צריך לחזור בתשובה. לחזור לחזון, לרצון לנצח. לא רק לחסל ולהביא הרתעה (זה הבסיס כמובן), אלא גם לשאוף קדימה – להחזיר את השלטון היהודי על כל חלקי ארץ ישראל, ולהיות אור לעמים. רק כך ננצח באמת, ולא נחזור עוד כמה שנים לסבב הבא, שייגמר בצורה כואבת יותר.

 

=הכותב הוא נתנאל בלייכר, מנכ"ל חדשות הגבעות