אנחנו במלחמה כבר יותר מחודש. לפנינו זמן לא ידוע עד סיומה. לאחר ההלם הראשוני, התרוממות הרוח הראשונית, וההתארגנות הטכנית המחודשת – איש איש בגזרתו – מגיעים ימי שגרת המלחמה.

ימים קשים

היכולת להחזיק רוממות רוח לאורך זמן לעיתים קשה יותר מההתגברות הראשונית על הזוועה. לחיילים בחזית קיימת תחושת עשייה בולטת. בעורף לעיתים מאתגר מכיוון אחר: השכול; הפחד על יקירינו בחזית; הטיפול השוטף של הבית; חוסר הודאות והקשיים הכלכליים, המשפחתיים והאישיים – כל אלה גורמים לנו לקום כל בוקר עם תחושת מחנק.

על הפסוק "כל הנשמה תהלל יה" דורשים חכמים "להודות לה' על כל נשימה ונשימה". זהו הסוד: להתמקד בכל נשימה בהווה – גם באופן מעשי (נשימות ארוכות ואיטיות) וגם במשמעות של סיפוקים קטנים בעשייה היומיומית: שמירת השגרה ככל שניתן; תפילה מוצלחת; מציאת מסגרת סבירה, ולו זמנית, לילדים; חסד קטן וחיזוק למעגלים סביבנו – כל אלה הם נקודות אור שמעניקות כוח.

ההתמקדות בהווה באה מתוך הקשר רחב יותר של הסתכלות על העבר והבטה אל העתיד. כל אחד ואחת שיבחנו את תפקודם בימים הללו יגיעו למסקנה שלמרות שאולי לא תמיד היינו במיטבנו – עשינו ככל יכולתנו, וזה הרבה מאד.

ביחס לעתיד – תקופה זו תסתיים יום אחד, וניתן כבר להבחין את התשועות שצמחו ויצמחו מתוך האפלה. אנחנו היינו רוצים שהתשועה תצמח ללא כל הכאבים הללו אבל לא אנחנו מחליטים; וגם זה סוג של נחמה. הרע יעבור. הטוב יתגבר. בעזרת ה'.