למה ישראל משלמת את המחיר של העזתים התמימים כשאפשר אחרת?

1. באישון לילה פגשתי ג'וק חף מפשע באמבטיה. הוא היה נראה מבוהל, חסתי עליו והזזתי אותו לכיוון המרפסת. אני משתדל שלא לדרוך על ג'וקים חפים מפשע – משום שברור לי שהפחד מהם הוא רק בדמיון. הם לא באמת רוצים ברעתי וסך הכל נקלעו לסיטואציה לא נעימה בה הם פוגשים יצור ענק שעל כף רגלו כפכף אצבע.

ההסכם ביני לג'וקים נחתם לאחרונה, כדלהלן: אם תישארו בחור שלכם ולא תטרידו אותי – יהיה בסדר. והיה אם תצאו החוצה ותעשו בלגן שיניע אותי באי נוחות – אשא אתכם על יעה ואשנע אתכם אל החצר (ולא אל המרפסת המפנקת יותר). כן, אני יודע שאולי הג'וקים היו בדירה לפני וזכותם להסתובב בה חופשי. אבל החלטתי שאני לא נכנס יותר לויכוח 'מי קדם למי' כי הוא רק גורם לעגמת נפש לשני הצדדים. אני רוצה שיהיו לכולנו חיים טובים, קובע את החוקים ולוקח אחריות על ישומם. נקודה.

2. אני קצת מתבייש במילה 'מלחמה' בהקשר הנוכחי. משום מה, 'מלחמה' נשמעת לי כמו הגדרה למערכה שעושים מול מדינת אויב, לא מול ארגון טרור שמתחבא במנהרות כמו ג'וק מבוהל ומתכסה בשמיכת חמלה בינלאומית תמוהה (שתכף נגיע אליה ונסיר אותה).צה"ל מול ארגון טרור – זה לא כוחות גם אם הג'וקים האלה אלימים. ברוך השם, ישראל חזקה יותר. לכן, רגשות עולב מהולים בכאב עולים בי כשאני שומע את המילה 'מלחמה'.

כי ביננו, מול ג'וקים שקראו משהו ונהיו אלימים – לא נלחמים, אלא פשוט מפעילים את כל עצמת הכוח. מסלקים. ממגרים. דורכים. מענישים בעונש החמור ביותר בחוק את מי שתומך בהם ומאכיל אותם. מתנתקים ממנו לאלתר בנחרצות, עם אפס אחוז סובלנות וסימפטיה (גם אם הוא ממלכת כדורגל). כלל אצבע: מול ג'וקים אלימים – פועלים בצורה שלא תגבה שום אבידה ולא תגרום שום צער לאף אחד מאיתנו, על הדרך. מדובר בג'וקים ששפר עליהם גורלם הבינלאומי. לא בפלישתים.

להוציא את האוכלוסייה האזרחית מעזה

3. כיהודים, איננו מתרשמים דווקא ממספרים גדולים של אבידות כדי לכאוב. עבורנו, כל יהודי זהב. את זה אולי קצת שכחנו כדי להכיל את הכאב הגדול. במדינה יהודית-ישראלית מתוקנת, התגובות הצבאיות כלפי חורשי רשע שיטתיים היו מרתיעות מאוד מאוד – על כל אזרח\חייל בודד שהלך מאיתנו בעקבות האידאולוגיה ה"דתית" שמזינה את הטרור. אבל מה לעשות, המקומיים העזתים שאינם חמושים – תוקעים לנו מקלות בגלגלי מיגור הג'וקים. לאו דווקא באשמתם. יתכן והם בני הערובה העתיקים בסיפור ומשמשים כמגן אנושי. לא נעים שהם נקלעו לסיטואציה הזאת, אך בתכל'ס הם אלו שתופסים לנו את הכפכף מלתת לטרור מכה אחת ודי. הם גורמים לעולם לצעוק לנו באוזניים דברי "מוסר" וצריכים סיוע הומניטרי שנוי במחלוקת. כואב הלב, ולא בציניות.

4. כשמעורבים בסיפור 'חיים מפשע' אין לנו להקל בכך ראש, אלא לסייע לפיתרון גדול יותר – עבורנו ועבורם גם יחד. החיים כמגן אנושי עבור טרוריסטים – רעים מאוד עבור העזתים. אם חפצי חיים אנו – עלינו לדבר עם העולם בשפתו המוסרית; להסביר שנמאס לנו למגר כל פעם מחדש בני עוולה, חדורי אמונה "דתית" שלא סופרים את החוק הבינלאומי ופוגעים בחפים מפשע ע"י טילים וטרור במשך שנים רבות. על כן אנו לוקחים בזאת אחריות משום שתשוקתנו היא להציל את בני חסותם המקומיים ע"י מינימום אבידות של חפים מפשע ללא הבדלי גזע, דת ומין.

לשם כך, עלינו לרתום את הקהילה הבינלאומית הדואגת ולגבש מתווה יצירתי לטרור, ללא אבידות. במסגרת המתווה, בכל הרמת ראש של טרור מקומי – יוסכם כי לפני הכל יופרדו כל המוצהרים כ'חפים מפשע' אל שטח בטוח ברחבי העולם. אחרי שיטוהר השטח מחפים מפשע כליל – יתבצע מצור סבלני, אט אט, בלי לחצים, עד לכניעת האויב, בלי אבידות כלל. הטרור ימוגר, החפים מפשע ייהנו סוף סוף מהכסף שהעולם שופך עליהם והאזור הנקי יהפוך לשטח חקלאי פורח שכל הכנסותיו בעשור שלאחר מכן יהיו קודש לשיקום החפים מפשע.

==

נדב גדליה הוא כותב ועורך טקסטים, שחקן ובמאי הסרט החדש 'מדריך למתבונן האמיץ'.