אברי גלעד, דור שני לשואה משתף את התחושות שלו לגבי יום השואה ומתאר את השנאה ליהודים שלא עברה מהעולם.

"ההבדל בין יום השואה השנה לזה שבשנה שעברה, הוא ההבדל בין "לעולם לא עוד" לבין "לעולם עוד ועוד". בתור אחד שאלרגי להשוואות לשואה, אין לי אלא להודות שברמת התכנון, מה שתוכנן לנו מהשבעה באוקטובר עד היום זאת שואה, אותה שואה, רק באופן ביצוע אחר.

השואה ההיא היתה מנוהלת ע"י מנגנון של מדינה, השואה הזאת היא, כמקובל בימינו, חברתית. היא מבוזרת, היא אוסף של שואות קטנות שמבצעים מיליוני אנשים שתוכנתו להיות נאצים קטנים, כל אחד בתחומו, באיזורו, באוניברסיטה שלו, בעירו, במדינתו".

"גדלתי על סיפורי אכילת שלשולים במחנה ההשמדה"

עוד הוסיף גלעד "בתור דור שני לשואה, אני יודע על בשרי מה עשה זיכרון השואה שחי בבית ילדותי לי ולנשמה שלי. לכן בחרתי לא להנחיל את הזיכרון ההוא לבנות שלי. בטח לא מילדות מוקדמת כפי שהונחל לי.

אני גדלתי על סיפורים יומיומיים על אכילת שלשולים שנחפרו מאדמת מחנה ההשמדה, וסופרו שוב ושוב בארוחת הצהריים המשפחתית. זה נראה לי אז זיכרון מנותק, פולקלור שלא יחזור. העדפתי לגדל בנות בריאות בנפשן, בלי אבא שנתלש מזרועות בנו בכניסה לאושוויץ ונשלח להישרף".

"השואה מתרחשת בכל העולם"

גלעד מחדד "אבל השואה לא הלכה לשום מקום, רק נמנמה לה בצד, מחכה שנאבד פוקוס. ואיבדנו, והיא שבה, והיא מתרחשת בכל העולם. זה לא רק השבעה, זה כל יום מאז. השנאה, השקרים, אובדן התמיכה. זאת לא השמדה פיזית, זאת השמדת לגיטימציה בתקווה להשמדה פיזית אחר כך".

ומשתף בכאב "השבוע ראיתי את בתי זהר בת השתים עשרה קוראת את אנה פרנק. כל עמוד שהיא קוראת מנתץ לה את העולם הדמיוני שבניתי לה, עולם שבו אין דבר כזה שנאת יהודים. פתאום היא מבינה ומחברת מה שהיה אז למה שעכשיו. פתאום היא מבינה שהיא בת לעם שתמיד יש מי שמתכנן את השמדתו, עם שתמיד חייב לשמור על פער איכותי גדול כדי להתחמק מרוע הגזירה.

אני רואה את משא הדורות יורד על כתפיה הקטנות ומבין- עוד דור של יהודים ויהודיות יחיה ללא ביטחון קיומי. בנערותי, כמה לעגתי בליבי לחרדות של אבי, והנה הן כאן, שוב, במלוא הדרן".

ולבסוף סיכם: "חושב עליך היום אבא, אחרת מאי פעם".