פרעות השמאל בישראל, ההולכות ומתגברות, הן עדות חיה לקושי המובנה אצל ילדי "החיתולים האדומים" לתפוס ולהפנים את ערכי הדמוקרטיה. פורעים אלו הם קורבנות השיטה שהייתה נהוגה במדינה מראשיתה, ושאותה הנחילו והשרישו הסוציאליסטים. אדני הייסוד של המדינה מונחים על מצע בולשביקי והמחנה הלאומי עומל, מאז 77', על שרוש העיוותים הנובעים מכך, המשפיעים על אזרח בישראל.

בעולם מקובל שהתנועה אשר פעלה כנגד הכובש הזר לשחרור ולעצמאות היא שמקבלת או נבחרת להנהגה. בישראל, לעומת זאת, דווקא התנועה אשר שיתפה פעולה עם הכובש, המנדט הבריטי, היא שהשתלטה על המדינה. נראה שהגיע הזמן לחקור תופעה זו ולברר כיצד התרחש בישראל מהפך שכזה, אשר הגיע לקצו רק בבחירות 77'.

ניתן למשל לבדוק האם סצנת ההצבעה ב"סלאח שבתי", מסתמכת על מציאות. או, האם עדותו של רפי איתן, בספרו "איש הסוד" על הצעתו לבן גוריון להחליף פתקים בקלפיות, מלמדת על הנורמה שהייתה נהוגה פעם. והאם המדגם הראשון, בחירות של 77', גרם לגוויעתן של נורמות אלה.

בפרפראזה על דבריו של הסופר הבריטי סמואל ג'קסון, שתהה על מנסחי החוקה של ארה"ב; "איך זה שאת הצווחות הרמות ביותר בעד החירות אנחנו שומעים דווקא מרועי כושים?", ניתן לשאול, איך זה שאת הצווחות הרמות ביותר בעד דמוקרטיה אנחנו שומעים דווקא מבולשביקים?

הפגנות נגד הממשלה בזמן מלחמה, המלבות שנאה ופילוג, אף הן דבר מובנה בשמאל כפי שכבר אבחן אב"א אחימאיר לפני 90 שנה, כשכתב על "הפירוד המעמדי בה"א הידיעה, שהכניס הסוציאליזם,…". עם זאת יש לציין שמקורותיה של תופעה זו, פלגנות וסיוע לאויב בשעת צרה, מגיעים עד לימי החשמונאים ולמצודת החקרא בירושלים.

בספרו, "עולמו של ז'בוטינסקי", כתב משה בלע הערות למאמרו של ז'בוטינסקי, "איש ה'להכעיס'", כך: "יצר ה'להכעיס' שז'בוטינסקי ראה בו מסימני אחת המחלות הנפוצות של הנפש היהודית,… שהנגועים בו אף לא נרתעו מלכרות ברית עם אויביהם, מבקשי נפשם, ובלבד לספק את היצר המאזוכיסטי".

ז'בוטינסקי, במאמרו זה, נתן דוגמא ממצודת החקרא שבה התגלתה "תופעה מתמיהה שכמעט לא תיאמן:… המדינה הרוסה – הנה עוד מעט ויחרב המבצר האחרון, ירושלים; אבל בתוך ירושלים ישנו מבצר פנימי, ובו יושבים יהודים, העומדים לצידו של האויב…תארו בנפשכם עקשנות בלתי־נשמעת שכזאת, שנאה מפלגתית לא־אנושית: מסביב תבערה, בוודאי בוערים גם בתי קרוביהם, ואילו הם יושבים בחקרא ושמחים וצועקים… 'צפרדעים' קוראים אצלנו לאנשים כאלה אשר שנאת מרדכי הופכת אצלם לאהבת המן, והשמחה הנעלה ביותר לגביהם- חורבן עמם".

צפרדעים אלו, שלאחר ה־7 לאוקטובר חזרו להתבוסס במי אפסיים זכו לחיבוק מאנשים טובים ותמימים, המסורים בכל מאודם לארצם ולעמם, וכך  חזרו למרכז עניינים, ונהיו שוב נסיכי התקשורת החתרנית.

נותר רק לקוות, אך למרבה הצער לא לצפות, כי מראות "כיכר השבת" וניסיון הפריצה לבית ראש הממשלה, גרמו להתפכחות מהנאיביות. דרך נוספת להתפכחות היא לקחת שיעור מהחרדים, איך לא מרכינים ראש בפני ריקים ופוחזים.

הפגנות השמאל, הנושאות לשווא את השם "משפחות החטופים", מונעות מאיבה למחנה הלאומי ולאידאולוגיה שלו. ההשלכות של הפגנות אלה, על המאמץ המלחמתי ועל הסיכויים לחלץ את החטופים, ברורות לראשי המארגנים. הללו עדיין יושבים במצודת החקרא ומביטים על השטח שהבעירו. התנהלותם היא דוגמא עדכנית למה שהגדיר זב'וטינסקי "שנאה מפלגתית לא־אנושית".