הכותרות זעקו: "קיפוח מזרחי בחסות משרד החינוך". מחקר שעשתה עמותת 'הדסים' העלה את הטענה שבספר הלימוד לתלמידי התיכון הדתיים, 'אמונה וגאולה', נזכרים 160 הוגים אשכנזים (באותיות הקטנות: מן המאה ה-16 ואילך), ומולם רק הוגה מזרחי אחד – הרב בן ציון עוזיאל זצ"ל. אז למה אני, כאב לבת שלומדת בספר, ממש לא חשתי בקיפוח כזה בספר?

ובכן, החלטת העמותה לבחון את המצב בספר מן המאה ה-16 בלבד היא שרירותית להפליא. הספר כולל הגות מכל התקופות, וחלק גדול ממנו אכן מכיל ציטוטים של חכמי המזרח. בהוגים שבין המאות ה-10 וה-16 המגמה בספר בדיוק הפוכה: נזכרים בו אך ורק חכמים מארצות המזרח – רבי סעדיה גאון, הרמב"ם, רבי יהודה הלוי, רבנו בחיי, רבי יוסף אלבו, הר"ן, ר' יצחק אברבנאל והרמב"ן, וללא חכם אשכנזי אחד לרפואה.

תמונה זו אכן משקפת במידה רבה את המציאות: בימי הביניים עיקר ספרי ההגות נכתבו על ידי חכמי המזרח, בעוד שבעת החדשה קשה לחשוב על ספר הגות בארצות המזרח שהופץ ברבים ושנלמד בבתי מדרשות (כולל בישיבות המוגדרות 'ספרדיות'), בדומה לספרי החסידות המרכזיים או לכתבי הרב קוק והרב סולובייצ'יק. אין זה אומר שלא היה מקום להכליל בספר גם מהגותם הלא מוכרת של חכמים כמו רבי יהודה אלקלעי, או אחרים שאינם מוכרים בציבור בכללו – הספרדי והאשכנזי כאחד. אבל לטעון לקיפוח, כאילו במכוון לא הוזכרו ספרים שהיה ראוי להזכירם, זה ממש לא לעניין. 

בשולי הדברים, גם המספר 160 כלפי הוגים אשכנזים רחוק מן האמת. כדי להגיע למספר הזה מנו אנשי העמותה, דרך משל, 20 ציטוטים של הרב קוק כ-20 הוגים. בנוסף, בספר יש ציטוטים רבים של תפיסות עולם חילוניות וחרדיות על מנת להתמודד מולן, ומה לעשות שמי שמייצגים תפיסות כאלה הם לרוב אשכנזים. בפועל, מספר ההוגים מקרב הרבנים בדורות האחרונים שאכן מצוטטים נמוך בהרבה, וחבל שגם כאן נעשתה מניפולציה מיותרת, המעוררת מחלוקת ושנאת חינם שלא לצורך, במיוחד בימי הסליחות והרחמים. האם לא הגיע הזמן להסתכל על ספר לגופו, מבלי לחשוב כל הזמן מאיזה עדה הגיע המחבר שלו?

==

המאמר פורסם בדף הפייסבוק של הרב אמנון בזק. תגובות והערות  אפשר לפרסם בפוסט.