רוצים את החרדים בצה"ל? תפסיקו לבוז לבני הישיבות

סערת גיוס בני הישיבות. המדינה ממשיכה לסעור סביב הסוגייה, וברקע דבריו של הראשון לציון הרב יצחק יוסף, לפיהם במידה ויגייסו את בני הישיבות, אלה יארזו מזוודות וירדו מהארץ, נדמה כי אנחנו במסלול התנגשות.

למרות התחושות בקרב הציבור החילוני והדתי בישראל, בציבור החרדי אכן מתרחש שינוי בכל מה שקשור לצה"ל. הכבוד אותו רוחשים בני המגזר לחיילי צה"ל הולך וגובר. משפחות בהם בן שלא מצא את מקומו בישיבה והלך לצבא ועד היום היה לכבשה השחורה הופך לנערץ ולזה שנוקם את נקמת ישראל.

נתון שלא הולך להשתנות: לומדי התורה בישיבות אינם הולכים להתגייס

אז מדוע בכל זאת לא רואים שינוי מאסיבי בגיוס עצמו. ובכן, שאלה זו מתחלקת לשני קהלים במגזר החרדי. הקהל הראשון הינו בני הישיבות אשר תורתם אומנותם. אלו לא התגייסו ולעולם לא יתגייסו. לא מתוך התנשאות או השתמטות, אלא מתוך אמונה תמימה וטהורה בכך שצבא יהודי אינו זקוק ללוחמים פיזיים אלא גם, ובעיקר, ללוחמים רוחניים. כאלה שמעניקים הגנה מתוך בית המדרש לאלו הניצבים בחזית. זו אקסיומה. נתון שאינו הולך להשתנות ועל הציבור הישראלי להפנים זאת.

רבים אוהבים לשאול על אותם תלמידים, מדוע אם לבן המשרת בעמקיה של חאן יונס צריכה להתמודד עם נדודי שינה ופחד מצמית מפני אותה דפיקה איומה בדלת והאם בבני ברק ישנה שנת ישרים. ובכן, תחילה חשוב להבהיר: אין בני אדם הראויים להערכה יותר מהורים השולחים את בניהם להילחם פנים מול פנים עם אויב אכזר שכזה.

עם זאת, כשם שאם לבן המשרת ביחידת מודיעין או בתפקיד מטה כזה או אחר ישנה טוב יותר מזו שבנה משרת בקרבי הוא הדין לאם שבנה נלחם רוחנית בישיבה. וכן, ראוי לתגמל את אותם לוחמים קרביים על שירותם הנעלה. אולם על פי תפיסתו של העם היהודי עוד מימי מלחמות משה ויהושע, שירותם הרוחני של לומדי התורה מועיל לא פחות. ובוודאי אינו נחות מאותם ג'ובניקים שמעלים רילסים לאינסטוש וריקודים הזויים לטיקטוק ומזכירים יותר את הגן של יעל ופחות את צבא ההגנה לישראל.

בן הישיבה תורם לא פחות מג'ובניק שדופק ריקודים בטיקטוק

הטענה הראויה מצידו של הציבור הישראלי למול הציבור החרדי היא על אי שירותם של אותם אלו שאינם לומדים תורה, זהו הקהל השני, אותם שאינם יושבים בישיבה ובכל זאת לא מצטרפים למלא את החוסרים בכוח האדם בצה"ל. וכן, ישנם חוסרים. אולם אותם הציבור הישראלי לא יוכל להביא לצבא כל עוד והיחס ללומדי התורה הוא בוז ולעג. הבעיה היא כפי שאוהב להגדיר אותה כוכב המלחמה, אליהו יוסיאן: הטרמינולוגיה.

באחד הדיונים שהתקיימו בשבוע שחלף באולפני התקשורת הציע אחד הדוברים מתווה אשר כלשונו: "ישחרר את החרדים החוששים מגיוס מבתי הכלא" כאשר כוונתו לישיבות. אז לא, מר דובר נכבד. הישיבות הם אינם בתי כלא והלומדים בהם אינם עובדי כפייה. טרמינולוגיה כזו לא תקרב אף צעיר חרדי, כזה שאינו לומד כל היום, לצבא. בוודאי לא בזמן שאחיו אשר יושב והוגה בתורה מוגדר ככזה שיושב בבית כלא ונשלט בידי העסקונה.

היחס המזלזל לציבור החרדי "הנתון להחלטות עסקנים" רק מחליש את הקרבה שהחלה עם תחילת המלחמה בין המגזרים בישראל. ראוי שהציבור הכללי יבין. בנושא גיוס בני הישיבות אין "עסקנים" המחליטים על עתיד לומדי התורה. זהו מושג שהמציא יועץ סתרים נגד רבני המגזר. הם אלה העומדים בגאון למול הרצון לגייס את בני הישיבות והוכיח זאת הראשון לציון בדבריו. אלו לא היו איום, אלא זעקת ייאוש למול חוסר ההבנה בציבור הישראלי את תפקידם של בני הישיבות.

לימוד התורה הוא אינו אחד ממקצועות הרוח

אילו היו באים הפוליטיקאים הישראלים ומציעים מתווה לפיו יוכרו לומדי התורה כשותפים בהגנת העם, היה זה צעד ענק, כזה שיגרום למנהיגי הציבור החרדי להסכים על גיוסם של אותם אשר נפלטו מהישיבות. ולא, אינני מתכוון ליעדים ומכסות למספר עילויים שיישארו בישיבות. רעיון זה, הבא מבורותו של יאיר לפיד בעיקר, מייחס ללימוד התורה ערך כעוד אחד ממקצועות הרוח באוניברסיטה.

לימוד התורה אינו מסור בידי העילויים, גם לא לידיהם של אלו המתכוונים לשמש כרבני ערים ושכונות. לימוד התורה אינו תלוי בהישגיות, אלא בהתמסרות. בהקדשה של חיים לאידיאל נעלה. דרך חיים ולא עוד ציון שיופיע בתעודה כזו או אחרת. וכן, לתפיסתו של צעיר חרדי המדינה צריכה להתגאות בלומדים הללו, לא פחות מגאוותה במתמודדת שתייצג אותה בתחרות שירה שתתקיים במאי במאלמו שבשבדיה. היידה עדן גולן.

כאשר היחס ללומדי התורה יהיה מכבד ומוקיר יותר, הציבור החרדי יבין כי הרצון לגייס את הצעירים שאינם לומדי תורה אינו ניסיון לערער את עולמם הרוחני ולשלבם בכוח בכור ההיתוך הישראלי. כור היתוך שיוביל אותם לדרדור בקיום המצוות. כל עוד והיחס הוא בז, לעגני, משווה לציבור החרדי עמדות מתנשאות ומתעלמות מכאבם של הלוחמים והנופלים, רבני המגזר ימשיכו בדרכם שלהם ושום דבר לא ייפתר.

כדי לגייס את החרדים שאינם לומדים על הציבור בישראל להראות הבנה לסט ערכיו

בתוכנית הסאטירה ארץ נהדרת, (במאמר ממוסגר נאמר כי איכות הקומדיה כבר לא כפי שהיה בעבר, ככה זה כשההומור הוא מפוזיציה, אבל זה כבר נושא לדיון אחר) הוצג האדם החרדי ככזה שמתעלם לחלוטין מכאבם של המשפחות השכולות. טרמינולוגיה שכזאת גורמת גם לנוער החרדי שאינו בישיבה להבין כי אורח החיים שלו נתון ללעג ולמשיסה. אינני יודע למה זה יגרום, אך מסופק אני אם בעקבות "הסאטירה הנשכנית" יעלה אותו צעיר ללשכת הגיוס בתל השומר.

אם הציבור הישראלי מעוניין לשמר את השינוי שאכן מתחולל בקרבו של המגזר החרדי שמבין לעומק את האיום הנשקף לו מבני העוולה המקיפים אותו מכל עבר, עליו תחילה להראות כי הוא מקבל את סט הערכים של אותו נוער שפוטנציאלית יכול להתגייס ויפסיק לבוז לאחיו הלומדים בישיבות, ומהווים בעיניו חלק בלתי מבוטל ממערך ההגנה של העם היושב בציון.