פוסט טראומה: אסון מירון נוגע בעצב החשוף של החברה הישראלית, האסון האזרחי הגדול ביותר בו נהרגו 45 אנשים מדוחק, ונפצעו מעל 100 פצועים.

נתנאל קנפו חיי חיים רגילים, שגרתיים. עד לפני אסון מירון הוא היה חובש במשך עשר שנים. הוא נשוי ואב לחמישה ילדים, אלא שמאז אסון מירון הוא לא מצליח לחזור לשגרה. הפלשבקים והסיוטים תופסים אותו. בשיחה לסרוגים הוא משתף על ההתמודדות, חוסר הבושה והבקשה מהפוסט טראומתיים לדבר, לשתף ולא להתבייש.

צפו בראיון המלא:

"התמודדות עם פוסט טראומה. זה משהו שמלווה די 24/7. כמעט ואין רגעים שזה לא בא לידי ביטוי." הוא משתף אותנו בכנות "אבל אפשר להגיד, אצלי זה מרגיש תמיד שזה מתחיל מהלילה, שזה להצליח להיכנס למצב שינה. שעות, יכול להיות מצב של שעות – בין 1 ל-4. איפשהו שם זה להיכנס למצב שינה."

הדבר כמובן משפיע על מהלך הימים "התעוררות כשאני מצליח. הלילה שלי זה התמודדות עם חלומות, עם סיוטים, עם כל הפלשבקים, היום שלי כאילו בהתאם. שעון מעורר – לא שומע."

"הפצע שלא הגליד – בחזרה לאסון מירון" | פרויקט מיוחד:

"יש לי ילד קטן בבית, בין שנתיים וארבעה חודשים. שמגיל ארבעה חודשים, זה משהו מכיר. ארבעה חודשים זה ילד שקם בלילה. ואתה לא שומע אותו"

"תמיד זה לנסות להתאפס על היום יש לי רשימת העסוקות כאלה, שאני משתדל לעשות. זה פר יום. והבנתי, לא באמת הבנתי, המציאות גרמה לי, להכריח אותי לצאת החוצה מהעבודה, ואז לקח לי איזה חודשיים שלוש להרפות, ואז איפשהו משהו כזה נרפא. כאילו רפוי יותר, מלשון רפוי בגוף. וזה מה שנתן לי ליצור לעצמי לו"ז חדש."

האסון עצמו

"באותו לילה הרגשתי שקורה משהו. אני יחסית בן אדם שמאוד מחובר לעצמו, יודע להרגיש את עצמי בכל ניוואנס הכי קטן, בנפש אני יודע לשלוט על הנפש בצורה מאוד טובה, לפחות ככה אני יכולתי להגדיר את עצמי לפני, תוך כדי הלילה, מישהו אומר "זוז שנייה הצידה", ועוד פעם מישהו מזיז אותי, עוד אין הבנה באמת שקורה פה משהו, ואז היה לי איזה רגע, שמישהו מזיז אותי, הוא מנסה לשים אנשים, שוכבים על השביל, ואני חוסם לו, ואז היה לי רגע כזה, שאני מסתובב אחורה, ואני מסתכל על השביל, ואני רואה שחור בעיינים. היה לי מין הבנה באותו רגע"

"הייתה לי שיחה עם כמה חובשים, פרמדיקים, במושגים של דינוזאורים כאלה, פרמדיקים של עשרות שנים, ויצא לי לדבר עם כמה. פשוט התקשרו ושאלו "איך היה? מה עשית? איך עשית? כמה? ואז פתאום אחד מהם, פרמדיק, הוא אומר לי אתה מבין את הסדר גודל של הצלת חיים שהייתה לך? אני אומר לו, לא. אני עוד מנסה להבין מה קורה. הוא אומר, לא, אתה פשוט לא… אתה פשוט עושה את מה שאתה צריך, את תפקידך. להביא את הבן אדם לבית חולים."

אחרי האסון הלכת עם תחושת אשמה?

"חודשים, חודשים. תחושות אשמה לאורך לרוחב בהכול. כמעט שנה שהלכתי עם ההרגשה ועד היום יש לי כאילו את המחשבה 'אולי יכולת להציל עוד אחד" 

(צילום: באדיבות המשפחה)

"משהו בתאריך, בדקות, בשעות, גם התאריך הלועזי, גם התאריך העברי. שניהם פשוט מרגיש את זה על הגוף. אני רוצה או לא רוצה, אני פשוט מרגיש על הגוף כל הזמן את זה"

אתה מרגיש שאחרי האסון היה לך מענה למורכבות?

לא. אפס מענה. פשוט אפס. גם באותו לילה. כאילו משהו. תיצרו קשר, תשלחו הודעות וואטסאפים, אס אמסים, לא יודע. יש את היכולת. הם יודעים מי נמצא באסון. בסוף נרשמנו כמתנדבים, יודעים מי נוכח פה, מי לא נוכח פה. תאספו את האנשים. תשאלו אם מישהו צריך סיוע."

"היה לי איזה טלפון שבוע אחרי. התקשר אליי מישהו, ואמר לי שהם ארגנו איזה מפגש השבוע, איזה פסיכיאטר, מאוד ידוע, שהוא אחראי תחום  בצה"ל,  'תרצה להיות נוכח במפגש כזה?' אמרתי לו, בוודאי, מה השאלה? אני שבוע מחפש מישהו שיקשיב, שמישהו ישמע אותי בכלל. מישהו שיגיד לי מה קורה איתי, אני לא מבין מה קורה לי. הוא אמר לי 'אל תדאג, אל ניצור איתך קשר, אני רושם את השם שלך'. אמרתי לו, 'מתי זה יקרה?' הוא אומר לי, 'ראשון-שני. מקסימום שלישי'. יום שני התקשרתי אליו, 'מה קורה? זה קורה היום, מחר?' ואז הוא אומר לי, 'עוד לא'. התקשרתי למחרת, זה מתח… מתח תמידי. מתח נוראי. כאילו אני סובל מבפנים, ניקו לי בסבל, לא נורמלי. 'תעזרו לי', אמרתי לו"

"כשהתקשרתי בפעם השנייה, הוא כבר צעק עליי, 'אי אפשר שכל אחד יתחיל להתקשר אליי, רשמתי את השם שלך, כשיהיה אנחנו נדבר איתך. שנתיים אחרי. עד היום אני מחכה.

המשפחה

הילדים מבינים מה המצב שלך?

"כן, אנחנו במשפחה, מאוד שמים את הדברים על השולחן. לדבר על זה חופשי, לא להסתיר,לדבר הכי בכנות, ולהסביר את הדברים, כל ילד בהבנה שלו."

סיטואציה שזכורה לו "הייתה לי תקופה, לא הרבה אחרי, כמה חודשים כזה אחרי, שהשיח בין שני הבנים שלי, דביר ונועם, נועם כזה אומר, 'אבא, אתה זוכר שפעם היית כמה בוקר, ולוקח אותנו לגן?' הוא היה בכיתה א', ואז אני אומר לו, 'כן, בטח אני זוכר' והוא אומר לי, 'וואי, איזה כיף זה היה', דביר (הקטן יותר) אומר לו 'מה יש לך, נועם, מה פתאום? אבא לא יכול לקום בבוקר, אבא חולה'.

לא מתבייש

(צילום: באדיבות המשפחה)

אשתו מעודדת אותו לדבר "'עושה לך טוב? אז לך, לך, לך, תעשה, תעשה, תעשה.' כל הזמן דוחפת וגם לא להסתיר. אל תסתיר, אל תתתבייש. אתה הצלת חיים, אתה מבין שהצלת?"

לסיכום הוא מסביר "זה כן עושה לי טוב. זה מרפא, אז למה לא?"