אסון מירון נוגע בעצב החשוף של החברה הישראלית, האסון האזרחי הגדול ביותר בו נהרגו 45 אנשים מדוחק, ונפצעו מעל 100 פצועים. פגשנו את דב ברגר, אביו של הנער אלעזר, הפצוע הקשה ביותר של האסון. רגע לפני ל"ג בעומר אביו משחזר את אותו לילה נורא, ואת החיים שאחרי.

צפו בראיון המלא:

(צילום: נתן אפשטיין, עריכה: יוני מאיר)

"אסון מירון היה אסון קשה, וכל מי שהיה שם עבר וראה דברים קשים" ברגר נזכר, "הוא ביקש במשך חצי שנה להגיע להדלקה של תולדות אהרון. ירדנו מהאוטובוס והאווירה הייתה נפלאה, והוא היה מאושר. כשהגענו להר, כל האוטובוס התחיל לשיר"

"הפצע שלא הגליד – בחזרה לאסון מירון" | פרויקט מיוחד:

"כשעלינו את 'משעול המוות', היה צפוף מאוד אבל עוד סביר. כשהגענו לאזור הכניסה אל הרחבה נהיה צפוף באופן מפחיד ואלעזר אמר 'אבא- אבא, זה מסוכן, בוא נלך' והסתובבנו, ירדנו יד ביד בלי להיכנס בכלל, ובמטרים האחרונים פתאום פוגע בנו צונאמי, גל עצום של בני אדם."

(צילום: באדיבות המשפחה)

"הוא התנתק לי מהיד ואני לא מוצא את אלעזר. אנשים אחד על השני, הפוכים, לכודים. ואני רק שואל- איפה אלעזר? איפה אלעזר?". אחרי זמן של חיפושים, כבר מתחילים החילוצים. "מתחילים להוציא אנשים על אלונקה, אחד הראשונים היה ילד, שנראה בדיוק כמוהו. אני רואה שעושים לו עיסוי באזור הלב"

מה אתה חושב ומרגיש ברגע הזה?

"מתלבט אם זה אלעזר או לא, אם לרוץ אחריו או לא, אולי זה ילד אחר? את הפנים אני לא רואה. אני רץ אחריו, ניסיתי להגיד שזה הבן שלי ולהגיע אליו, אבל בתוך כל הרעש והכאוס קולי לא נשמע". דב עובר בתוך הצפיפות העצומה ומתחיל לרדת בריצה כדי להגיע לבית החולים בצפת.

(צילום: באדיבות המשפחה)

"החוויה הכי קשה הייתה כשאני יורד מההר בריצה, ועולים אמבולנסים מהבהבים עוד ועוד ועוד. חוויה של מגה אסון נוראי. אתה מבין שהילד שלך בבית חולים, בתקווה שהוא בבית חולים, יכול להיות שהוא כבר לא עימנו.

אתה מצליח ליצור קשר עם המשפחה?

"הצלחתי להשיג את אשתי ואמרתי לה- קרה אסון, אני לא יודע איפה הוא בדיוק אבל הוא לא לידי, וזו בשורה נוראה כשלעצמה. רק בשבע בבוקר ידענו שהוא באמת חי. נראה נורא, אבל הוא חי".

הוא היה ממש בין חיים למוות, והצליחו להציל את חייו. איך נראים הימים שאחר כך?

"רכבת הרים. היא עולה, יורדת, קפיצות למעלה וקפיצות למטה. אחרי חודש הוא עבר לשיקום נשימתי ושיקום תרופתי, ואחרי שנה הצליחו לייצב את אותו. לאט לאט, כבר יש ממנו איזושהי תגובה, כשמבקשים ממנו לעצום עיניים הוא לאט לאט עוצם, ויש תקשורת חלקית, במאמץ גדול. ואחרי עוד שלושה חודשים, הוא מתחיל לחייך. וזה וואו".

אתה זוכר את הרגע הזה?

"כן. הגיע לבקר אותו מישהו והוא חייך אליו במאור פניו ממש, חיוך מלא. ומאז הוא התחיל לחייך".

איך שאר הילדים במשפחה מגיבים למצב הזה, שאתם איתו 24/7?

"הם מדהימים ומבינים את המורכבות, וגם יודעים שזה קצת בא על חשבונם. אנחנו משתדלים להיות איתם לגמרי, וגם הם לגמרי איתו, חבורה כזאת, והיחס שלהם אליו נותן כוחות להם, לו ולכולם. גם כשהוא נראה נורא, הוא האח הכי אהוב, הכי מנושק".

ואיך הוא?

"גיבור. הוא נאבק. נאבק לתקשר, נאבק לבלוע. ועדיין כמעט לא מדבר בכלל, ולא יכול לעשות כמעט שום דבר. הוא מבין מה אנחנו רוצים שיעשה, והוא רוצה מאוד אבל לא יכול, וזה עוד יקרה".

מה היית רוצה שמי ששומע אותך ייקח מהסיפור שלך?

"דבר אחד ופשוט, זה להתפלל. לרפואת יוסף בן חיה מיכל ואלעזר בן ראומה, שני אנשים שנסעו למירון בריאים וחזרו משם במצב קשה מאוד. ודבר שני, זה לא לוותר. כמעט בכל מצב אדם יכול להיאחז בחצי הכוס הריקה ויהיה לו על מה לקטר, על מה ליילל, אבל יש גם חצי כוס מלאה, תסתכלו עליה. על כל דבר קטן שאפשר להגיד תודה, תגידו תודה. זה שם אתכם בעמדה אחרת, לא בעמדה של מי שנאחז ברע אבל של מי שנאחז בטוב, ולאט לאט הטוב יגדל, ונאחז בטוב".