בימים שבין יום הזכרון לשואה ולגבורה, ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, שני ימי שיא לאזרחי מדינת ישראל, יוצאים תלמידי ישראל במסגרת שיעור של"ח למסע ב"שביל המחבר" שבין יד ושם להר הרצל להנצחת זכרונם של חללי נצר אחרון.
חללי נצר אחרון הם ניצולי שואה שהיו היחידים ממשפחתם ששרדו את התופת, באו לארץ ולחמו במלחמת העצמאות ובה נהרגו, ובכך נגדעה שושלת משפחתם. אל הסיור בעקבות החללים יצאו תלמידי של"ח מרחבי הארץ למקומות שונים אילו ותלמידי מחוז ירושלים – קיימו אותו בשביל המחבר. הצטרפתי למסלולה של כיתה מאולפנה מבית שמש, בהדרכה של המורה איציק אבישר.
"…מזכירים ומנציחים את חללי נצר אחרון. אותם החיילים ששרדו את השואה והגיעו לארץ ונלחמו על הארץ- אם זאת במלחמת העצמאות ואם במלחמות אחרות. לכן," אמר איציק בתחילת המסע "נסו רגע לחשוב על מישהו שאין לו אף אחד בעולם והוא היחיד שנשאר. הוא בא להילחם פה במלחמות ונהרג ואין מי שיפקוד את הקבר שלו. אין מי שיגיד עליו קדיש, אין מי שיבוא ויספר את הסיפור שקרה לו…ובעצם אנחנו היום, בצעדה שאנחנו עושים, אנחנו מנציחים אותם…"
המסע מתחיל בבקעת הקהילות של אירופה. אנחנו נמצאים בין קירות גבוהים, עליהם כתובים השמות של קהילות אירופה לפני השואה, כמות לא נתפסת של קהילות. הבקעה המלאכותית בנויה בצורת מבוך, מבוך של קהילות שעברו את הנורא מכל, והיו כלואים במבוך הזה. קהילות שמורכבות מאנשים שחיים, עם משפחות וחברים. קהילות שרובן היו בנויות סביב חיי תורה שוקקים. עולמם התהפך עליהם ונחרב.
"לא רואים יותר את הרב, לא רואים יותר את הגבאים של בית הכנסת, לא רואים את השוחט. הם לא קיימים יותר, נעלמו מעל פני האדמה" מסביר איציק. קשה לתפוס בראש כמות כזאת של קהילות, וקשה עוד יותר לתפוס קולות החיים שהייתה בכל אחת מהקהילות וכמה מהם אבדו.
איציק מנגן לנו ברמקול את השיר "שריפה אחים שריפה" בה יש תיאור של צעקה של הכותב לחברי הקהילה, כי האש אוכלת את העיירה שלהם ומחריבה אותה. הרימו את הראש, בין הקירות הגבוהים, וכמות הקהילות הענקית, האבנים בולטות כלפי מעלה ניתן לראות אור ושמיים. האבנים בנויות ככה ומראות ש"לא הצליחו לגדוע אותנו מהשורש." ושממש כמו ב"חזון העצמות היבשות" צעד אחר צעד עם ישראל יחבר את החוליות שנשארו בו ויתאחד ויגאל מהבקעה בה נקבר.
אחרי טיפוס מועט למרגלות ההר, ניצבת מצד ימין שלנו, באוויר, מסילת רכבת ובה קרון ששימש להבאת היהודים למחנות. כך מן החורבן של העיירה שלהם, הגיעו היהודים אל החורבן הבא, דרך קרונות המוות הללו. הקרון מונח בסוף המסילה, כי התחנה הבאה שלו – היא התהום. אבל בקרון עצמו, שלפני ששימש להובלת היהודים, שימש להובלת בהמות, הסבל גם היה לא אנושי, ורבים לא שרדו. היו שבחרו לקפוץ מן הקרון וכך אולי להצליח להימלט.
בהצבת הקרון יש סמליות נוספת מסביר איציק, והיא שהקרון שנמצא בלב ליבה של מדינת היהודים, בעיר הבירה שלהם, מוכיח שהנאצים לא הצליחו להשלים את מלאכתם. אחרי עוד טיפוס בהר, ברחבה ענקית, ניצבת אנדרטת מרד גטו ורשה.
"יום הזכרון לשואה ולגבורה לא מסתכם בגבורה הפיזית בלבד, יש סיפורי גבורה של 'לחיות'" איציק מסביר באנדרטת גטו ורשה. האנדרטה מורכבת מ-2 חלקים בחלק אחד נמצאים אנשים שפופים, שבויים. ובשנייה לוחמים.
את יום השואה והגבורה מציינים בתאריך בו הסתיים מרד גטו ורשה. אך זכרון הגבורה של השואה הוא אינו רק מהמרידות הפיזיות שהיהודים נקטו, הוא גם. אבל הוא גם בזכרון הגבורה של היהודים האסירים שהמשיכו למרות הכל, ולא וויתרו על התקווה. יהודים בזמן השואה המשיכו להתחתן ולהוליד, יהודים מאמינים שקיימו מצוות גם בשואה, עשו חסד עם אחרים, לא הפסיקו לחיות.
בדרכנו ל'תחנה' הבאה של המסע, ראינו שהמון בני נוער התכנסו במעגל עם שירי "עם ישראל חי" , התלמידות מיהרו להצטרף אליהן. ומשם בדרך אל תחילת "השביל המחבר" עברנו ב"שדרת חסידי אומות העולם". השביל עצמו קצר, בעלייה, צפוף בעצים וצמחייה, בני נוער הם אלה שפרצו אותו לאחר שהתקבלה ההחלטה להקימו. בפינות של השביל חיכו לנו בני נוער של המש"צים (מדריכי של"ח צעירים) ושם הם עשו הצגות קצרות שסיפרו את סיפורם של חללי נצר אחרון שונים.
השביל המחבר מסתיים באנדרטת הנצר האחרון. שמסמל בית שהתפרק. ההמשכיות של משפחות חללי נצר אחרון נגדעה. הבית התפרק. הרבה מלוחמי מלחמת העצמאות לא היו מנוסים בלחימה, ולא עברו טירונות רצינית ורבים מהם אפילו לא דברו עברית. חיילי מח"ל, חיילי גח"ל לדוגמא.
אריאל שרון, שהיה מפקד במלחמה, סיפר כאשר היה ראש ממשלה על חיילים אלו: "תמונות רבות נחרטו בזכרוני במהלך המאבק על תקומתה של מדינת ישראל. ואולם זאת חרטה בי את רישומה העמוק במיוחד. יום שרב כבד, כרם זיתים ליד חולדה העתיקה, מחלקתי ואני שרועים על הקרקע מתחת לעצי הזית, דרוכים ומהורהרים בטרם קרב. לפתע בסמוך לנו עוצרת שיירת משאיות, מתוכה יורדים מגוייסים חדשים, פניהם חיוורים, זרים למראה, ספרות טבועות על הידיים שלהם".
"הם החליפו את בגדיהם, ניסו להתאים מדים וקיבלו את נשקם בשקט מופתי בדממה…הם הגיעו הנה ממחנות המוות באירופה, דרך גבולות חסומים, באוניות מעפילים רעועות ושוב למחנות ההסגר בקפריסין ומשם באוניות הישר לחזית. 'תנו לנו לפחות לנשום מעט אחרי השנים הנוראות'- איש מהם לא התלונן. איש מהם לא מחה בקריאה. חשבתי אז ועדיין מהרהר בכך היום, אילו תעצומות נפש אדירות היו לאותם צעירים… שעברו את תופת השואה ואבדו את כל עולמם ועתה הם מתייצבים בחזית של מולדתם החדשה. נכונים להקריב את נפשם למען עצמאותם".
"אני מצדיע לאותם אלמונים במדים שחלמו להגיע לאדמת מולדת ולחוף מבטחים וכשזכו סוף סוף להגשים את חלומם, נפלו בקרב. הם באו אלמונים, נפלו כאלמונים ורבים מהם נשארו באלמוניותם. אלמונים במדים. בעיניי הם הגיבורים האמיתיים, סמל לטרגדיה הנוראה שפקדה את עמנו בשואה. החולייה הכואבת שבין דור החורבן לדור התקומה."
מכאן נכנסים אל עומק הר הרצל, המסע שלנו כבר עלה שלב. הגענו אל חלקת הצנחנים.
"אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית. מילה זו אומרת הרבה מאוד….אני מרגישה שעכשיו אני יהודיה בעלת הכרה בכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ ישראל ולהשתתף בבניינה."
"…מקום אחד יש בעולם שלשם אנחנו לא נפלטים. גם לא מהגרים. אלא באים הביתה, חוזרים הביתה. הוא ארץ ישראל."
אלו הם קטעים מתוך כתביה הרבים של חנה סנש. היא עלתה לארץ ישראל לבדה מהונגריה מציונות ורצתה לעשות דברים גדולים. ובמלחמת העולם השנייה צנחה בהונגריה ושם נתפסה והוצאה להורג. כאן, חלקת הצנחנים מספרת סיפור על אנשים שלא היו אדישים לאחיהם שנמצאים בצרה. שלא הסכימו לוותר על אחיהם בלי מלחמה. גם אם הם נמצאים רחוק, וגם אם זה מסכן אותם.
חלקת הצנחנים היא החלקה הראשונה שהוקמה בהר הרצל, היא שייכת לצנחנים ממלחמת העולם השנייה, שצנחו בארצות באירופה במטרה להציל יהודים. אישה צנחנית נוספת הקבורה כאן, היא חביבה רייק שנהרגה יחד עם חברה רפאל רייס לאחר הלשנה עליהם, כאשר כמעט כבר סיימו את שליחותם.
משם הלכנו לחלקת מלחמת לבנון הראשונה ולאחריה איציק סיכם את המסע. הוא הסתיים בטקס של משרד הביטחון. הטקס התקיים באנדרטת חללי הנצר האחרון. הנחה אותו טל מוסרי, לווה בשירים ודברו בו אריה מועלם סגן המנהל הכללי וראש אגף משפחות הנצחה ומורשת, יעל רוזנבלוט המש"צית שהובילה את המש"צים ועוד…
לפני כמה ימים פתחתי את הרדיו, הסבירו וסיפרו שם על חללי נצר אחרון ועל השביל המחבר. והלוואי וסיפורם לא יימחה. אולי משפחתם נגדעה, אבל, היא לא נמחקה.
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים