הרב יצחק חלפון ואשתו הודיה הרגישו באופן פנימי שהאיומים מפני מלחמה מתקרבת, הם לא צחוק. למרות האדישות של האזרחים מסביב, הם החליטו לצאת מאוקראינה. מה שהתחיל כמסע בריחה מהארץ המותקפת הפך למבצע חילוץ של אלפי יהודים ולא יהודים תחת אש, אותו הם מנהלים עד היום.

הקרבה של חרקוב לגבול בין אוקראינה לרוסיה הפכה את העיר ליעד קל עבור הרוסים – וכתוצאה, 1.5 מיליון תושבי העיר הותקפו פעמים רבות בשנה החולפת. רוב הקרבות הקשים ביותר של המלחמה התרחשו באזור חרקוב, כשאלפי חיילים ואזרחים נהרגו בתקיפות, ואף דווח על שימוש בנשקים בלתי חוקיים במהלך הלחימה בעיר.

"כשהגענו למעבר הגבול עם מולדובה, הודיעו שכל הגברים מגיל 18 עד 60 לא מורשים לצאת וחייבים להתגייס", מספר הרב יצחק על אותן שעות גורליות. "אני לא אזרח אוקראיני, אבל הבן שלנו כן". בדרך לא דרך הצליחו להיחלץ מרוע הגזרה, יצאו מאוקראינה, אבל לא הפסיקו לחשוב על היהודים הרבים שנשארו מאחור.

"ניצולי שואה, נכים, קשישים, מבחינתנו קטוע רגל או אישה בת 99 לא שונים מנערה בת 17". למרות שלא היו להם קשרים, כסף או משאבים, החליטו להגדיר את עצמם כאנשי הקשר למי שזקוק לחילוץ מחרקוב, והתחילו לנסות להשיג אוטובוס שיוציא אנשים מהעיר הבוערת.

"הפחד היה נוראי, המחשבה שאנחנו שולחים אנשים כדי להינצל ואולי הם לא ישרדו את הנסיעה תחת ההפגזות", מספרת הודיה. "זה התחיל מאוטובוס אחד, והמשיך למאות אוטובוסים שמחלצים אלפים".

במאמץ עילאי, הצליחו לחלץ אלפי אנשים מחרקוב ולהעביר אותם למקום מבטחים. את ההמונים שהגיעו לקישינב, הם קיבלו בזרועות פתוחות במלון פליטים שם סיפקו את כל צרכם, ובין השאר דאגו ל"הרבה קירוב וקידוש השם גדול".

לפני שמבצע החילוץ המאולתר הפך לאופרציה מסודרת שגם הפכה לימים לעמותה, הם פעלו בעיקר בכח האמונה. "כשהתחלנו, לא ישנו חמישה ימים מלאים, לא אכלנו ולא העזנו לעלות על טיסה כדי לא לפספס אף פנייה. הקמנו בארץ חמ"ל קטן ולמרות התחושה שדברים חוזרים לקדמותם, אנחנו ממשיכים לחלץ עד היום".

הגל הראשון של הלחימה בחרקוב נמשך 3 חודשים, והסתיים במתקפת נגד מוצלחת של האוקראינים שהביאה לנסיגת הכוחות הרוסים. למרות זאת, רוסיה המשיכה במתקפות אוויריות לעבר חרקוב באופן רציף, והצבא הרוסי חזר לעיר בספטמבר – אך שוב נבלם על ידי מתקפת נגד אוקראינית.

"כבר כמה שנים הולך איתי המשפט: מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", מספר הרב יצחק. "היו הרבה פעמים ששאלנו את עצמנו מה אנחנו עושים בחרקוב, אבל הייתה לי הרגשה שיש משהו שאני עוד צריך לעשות כאן. כשהגיעה ההפצצה הראשונה, הבנתי שזו העת. בשביל זה אני נמצא כאן באוקראינה, ובכלל".