כדאי שנזכיר לעצמנו. זאת הייתה הזהות הטבועה בשורש התודעה שלנו. אותו משולש של ארץ ישראל – עם ישראל – תורת ישראל, המתח הזה בין הקצוות, הוא המקום של הציונות הדתית שחיבר בין ציונות חילונית ועולם התורה החרדי. זאת הנקודה הנשגבת שהציב הרב קוק, שנותנת משמעות דתית לציונית חילונית. תורת ארץ ישראל. תורה חדשה שאוצרת בתוכה את הקצוות. את התפקיד הזה ירשה הציונות הדתית. להיות הגשר שמחזיק את המתח הזה ולוקח עליו אחריות בתוך מציאות מתוחה ומסוכסכת.

כשהיינו שרים את "אלעד ירד אל הירדן". כשהיינו מגיעים ל"אלעד יקים הגשר בין הלבבות", מנחם היה בוכה ונעמד בתפילה.

הגשר הוא לא רק צורך חברתי שבא למנוע עימותים בחברה. יש כאן צורך עמוק להציב את שלמותה האמיתית של הישראליות, הנקראת בקבלה כנסת ישראל.

וכך אומר הרב קוק: מכל הזרמים הרוחניים השונים בחללו של עולם האנושי, נמצא שורש בכנסת ישראל, מתוך שהיא מרכז האנושיות. ובגלל זה אי אפשר כלל שנעלים עין מכל זרם, בבואנו לברר את כוח רוחני של כנסת ישראל, "הכלה" – "דכלילא מכל הגוונין".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הדסה פרומן ויהודלה על הדברים הקטנים 2

איך עושים זאת? איך בפועל יראה הגשר, במרחב הפוליטי, החברתי? החינוכי? ובמערכת המשפט?

התשובה היא פשוטה וקשה לביצוע. בשביל להנהיג, צריך להיות ענו. צריך להתמסר לכלל. בפועל, צריך לוותר על רייטינג, לא לנצח. לא להתנצח, לשנות שפה.

ידוע בשפת הגישור, שכדי לגשר צריך להסכים קצת  להפסיד, בקטנה, בשביל לנצח בגדול.

צריך, לשם חיזוק כנסת ישראל, וכצעד נדיב ומרפא, לבנות ועדות משותפות של אנשי מקצוע שיבנו תוכניות משותפות, בכל התחומים השנויים במחלוקת. בשבוע שעבר נלקח ממנו ד"ר צבי צמרת שהיה דמות מגשרת בין הגושים, ואף הקים את ועדת צמרת שתיווכה בקרבות בר אילן. ימצא הבית הראוי, אולי בית הנשיא, ונתחיל.

אינני מבטלת את כל הטענות – השאיפות – הדרישות. אולי ברובן הן צודקות, אבל הערך שלהן בטל ואף הרסני כשהוא מגיע מתוך גאוות המנצח או מתוך ניצול הזדמנות להכריע ולהכניע.

צריך לתת זמן ולייצר תהליכי עומק כדי באמת לקדם שינוי. וצריך שינוי. אבל שינוי עושים ביחד. על מלא. זהו המקום האמיתי שהיה לנו, לציונות הדתית ואבד.

הפכנו מגשר – לסלע מחלוקת. המרחב הציבורי הפך לשדה קרב. בידינו לתקן את הדבר. להוריד ווליום ולהתחיל לעבוד. ביחד.