"בהלה קיצונית היא תופעה שגורה אצל אנשים הרואים עצמם 'מתונים', ומתינותם אינה אלא רציונליזציה של חולשה שהוחדרה על ידי מהלכיהם של זרים ותוקפנותם של אויבים". דברים אלה כתב אליעזר ליבנה ב"הארץ" ביולי 1974 במאמר תחת הכותרת "רציונליזציה של חולשה".

ליבנה כתב את המאמר על רקע השיחות שהתנהלו בארץ ובעולם על מסירת שטחי מולדת לערבים, בעקבות מלחמת יום כיפור. המאמר מופיע בקובץ מאמריו "בדרך לאלון מורה" שהוציא "גוש אמונים" ב־1976 לזכרו של ליבנה.

חודשים ספורים לפני פרסום מאמר זה הוקמה תנועת "גוש אמונים" והייתה לחיל החלוץ של ההתיישבות בחבלי המולדת ששוחררו במלחמת ששת הימים.

בספרו הביקורתי והארסי "מי לה' אלי" כתב דני רובינשטיין בעניין ההתיישבות ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת-הימים, כי "את הצעד הגדול קדימה… עשו דווקא אנשי… הקיבוץ המאוחד… הם ולא אנשי גוש אמונים, עשו את המעשה שייקבע כדרך פעולה לעתיד: התנחלות בשטחים המוחזקים ללא אישור וארגון ממשלתיים".

כאמור, אנשי גוש אמונים חיקו את דרכם של אנשי תנועת העבודה. דא־עקא שעד היום, לאחר שחלפו כמעט חמישים שנה, לא הצליחו המתנחלים להיכנס לקונצנזוס הלאומי. מציאות זו זרעה בקרב האליטה של המתנחלים, אלו "הרואים עצמם 'מתונים'", ייאוש וגרמה לעייפות החומר. גם בהלה קיצונית נרשמה בקרב האליטה, לנוכח קיומן של מפלגות "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית".

הפגנה של תנועת דרכנו, ארכיון (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

בהלה זו, המשקפת חולשה כפי שניתח ליבנה, מתבטאת בפעולות הפוליטיות שנוקטים אותם מתונים בניגוד לאינטרסים הבסיסיים שלהם, או לפחות של חבריהם לדרך בהתנחלויות. הבולטת והקיצונית שבפעולות אלה היא הקמת מפלגת "הרוח הציונית". זו מפלגה שהוקמה בין השאר כתוצאה מפנייה של האליטה לפוליטיקאים חסרי עכבות בבקשה, או תחינה, שירוצו שוב לבחירות לכנסת ה־25. "רציונליזציה של חולשה" זו מעלה תהיות קשות האם אותם "מתונים" כמהים לחזרתו של המחנה הלאומי להנהיג את המדינה ולמשול בה.

החולשה שבה נתקפו יכולה לנבוע ממספר סיבות שהמכנה המשותף שלהן הוא "חולשה שהוחדרה על ידי מהלכיהם של זרים ותוקפנותם של אויבים", כדברי ליבנה.

מהלכי הזרים היו באמצעות דמוניזציה ודיסקרדיטציה של המתנחלים וניתן להבין אנשים שהתעייפו, אחרי יובל שנים, מניסיונותיהם לשנות את תדמיתם. קשה יותר לקבל את ההתעקשות שלהם לאחוז במושכות.

אין צורך לחזור ולהגדיר מיהם אותם אויבים וזרים המאיימים על שלמות העם והארץ, אך יש לציין כי מאז 1974 גורמים אלו נמצאים כבר בלב החברה והעשייה הציבורית. והם אלה שקובעים את סדר היום במדינה וגם מחליטים מיהו "מתון" ומיהו "קיצוני".

לנוכח החולשה המתגלה בקרב קומץ מהמתנחלים ובקרב הדור השני של "גוש אמונים", ניתן לומר בצער כי יש הסתננויות בתוך העסק. באמצעות ארגוני חזית, כמו "פנימה", "דרכנו" ו V-15, הצליח השמאל למצוא לו נחלה בקרב הימין הדתי.

יש לקוות כי ההרפתקה הפוליטית של "הרוח הציונית" לא תיצור, לאחר הבחירות, קונסטלציה פוליטית שתאיים על המשך קיומו של חזון "גוש אמונים". ההיסטוריה היהודית לא תסלח למי שיגרום למדינת ישראל להתעורר בבוקר ה־2 בנובמבר, במלאת 105 שנה להצהרת בלפור, לממשלה אנטי־ציונית שתמשיך במסע ההרס שלה.

איילת שקד. יש לקוות שההרפתקה הפוליטית של "הרוח הציונית" לא תיצור קונסטלציה שתאיים על המשך קיומו של חזון "גוש אמונים" (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

מה שמבדיל יותר מכל את המתונים מהקיצונים הוא שהמתונים השכילו להבין כי המאבק בשלוש השנים האחרונות בחמשת סבבי בחירות הוא לא על הדרך אלא על האיש. לשמאל אין בעיה עם התפיסה היהודית והציונית של המחנה הלאומי, וגם לא עם חזרתו של עם ישראל לשכם ולחברון. יש לשמאל בעיה רק עם ראש המחנה הלאומי. המתונים הבינו את מה שאחי יוסף לא תפסו כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין.

בניסיון להבין את שורשי ההתנכרות שנחשפת בקרב האליטה הדתית כלפי הפרולטריון של הציונות הדתית, יש לחזור לסוף המאה התשע עשרה ולניסיונות של הרצל לארגן את הקונגרס הציוני הראשון במינכן. "איחוד הרבנים האורתודוקסים גינה את תכניתו של הרצל כולה כעברה על חוקי הדת", כתב עמוס איילון בספרו "רקוויאם גרמני".

את האווירה העוינת שבה פעל הרצל אפשר לתמצת בדבריו של מו"ל ברלינאי יהודי שאמר כי "אם צריך לקחת את הרצל לבית משוגעים, אשמח להעמיד את מרכבתי לשירותו". על רקע עוינות זו של יהודי גרמניה, שהדתיים ביניהם לא טמנו ידם בצלחת, נאלץ הרצל להעביר את הקונגרס הציוני הראשון לבאזל.

מתחוור שחולשות אלו, אשר הדריכו את יהודי גרמניה לפני מאה עשרים שנה, עדיין מרחפות כעננה מעל הציונות הדתית.

ד"ר יהודה שלם הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי וכלכלי ומחבר הספר "עוז לתמורה- עמוס עוז מכשף השבט".