כבר כמה שנים יש לי כלל ברזל חשוב, שלשמחתי נשים ואנשים רבים הולכים לפיו (אבל בהחלט לא מספיק) והוא- שלעולם לא אשאל או אברך אישה על היריון שלה, אלא אם היא בעצמה סיפרה לי שהיא בהיריון ומצפה ללידה בעוד מספר שבועות או חודשים.

ולא, זה לא משנה אם זו חברה קרובה, בת משפחה, עמיתה לעבודה, או סתם אמא שפגשתי בגינה עם בטן שיכולה להראות הריונית, לעולם לא אגיד משהו עד שאדע ואשמע ממנה בוודאות שאכן זה הריון ושהיא מעוניינת לשתף בכך. למה? יש כל כך הרבה סיבות, אבל מה שמאחד בין כולן היא העובדה המשמעותית שהריון ופוריות הם בין העניינים הכי רגישים בעולם, גם כשהכל עובר בשלום וכרגיל, וקל וחומר כשלא.

הסיפור שלי למשל הוא סיפור רגיל למדי, ובכל זאת הדברים משפיעים עליי בכל יום ויום. התחתנתי, אחרי שנתיים וקצת נכנסתי להיריון כשרציתי, ילדתי לפני שנה וקצת את רועי המקסים, והכל ברוך ה' עבר בשלום ובבריאות. אבל הנפש לא תמיד מרגישה בריאה, והיא נושאת משקל כבד של תחושות קשות בעקבות אנשים שמרשים לעצמם להגיד, להעיר ולשאול ככל העולה על רוחם.

(צילום: שאטרסטוק)

תמיד הייתה לי בטן שבולטת לה החוצה, ומאז שהתחתנתי השאלות, ההערות והמסקנות על כך שאני בהיריון לא פסקו, ואיתן התחושה הקשה שלי עם הגוף שלי והניסיון להסוות את הבטן כמה שאפשר. והדבר הזה מביא איתו התעסקות יום יומית, מעיקה ובעיקר מצערת, עבורי ועבור נשים רבות אחרות.

זה לחשוב אלף פעם איזה בגד ללבוש ולאן, זה להתכונן כבר להערות שיגיעו עם המראה של היום, זה לקנות בגדים במידה יותר גדולה תמיד, וזה להתבאס על תמונות מושלמות שהבטן שיצאה לי בהן עלולה להתפרש כהריונית. זה לנסות לענות לכל הערה ושאלה בקור רוח, אבל לדעת שעוד כמה דקות יזלגו הדמעות ויגיע עצב גדול, לדעת שזה ילך איתי עכשיו זמן רב ולדעת שזה יגרום לי לתחושה יותר ויותר קשה עם הגוף שלי.

זה להסוות את הבטן עוד יותר כשאת באמת בהיריון, אבל בתחילתו ועוד לא רוצה שידעו, זה לשקר כששואלים אותך בשבועות הראשונים (בהן הבטן לא באמת משתנה או גדלה) כי את כל כך מפחדת. זה להרגיש את כל התחושות הקשות האלה, ולרצות לצרוח על האנשים האלה כי אם אני מרגישה ככה, אז קשה בכלל לחשוב על הנשים שלא הכל אצלן עבר בשלום. על האישה שפגשת פעם שהבטן שלה נראית הריונית לחלוטין אבל את יודעת שהיא מנופחת מטיפולי הפוריות הרבים והמפרכים שהיא עוברת, וכל שאלה פוגעת לה כמו חץ בלב וברחם.

(צילום: שאטרסטוק)

על האישה שרק לפני כמה ימים עברה הפלה טבעית להיריון שכל כך רצתה, ובזמן שהיא מנסה לשקם את גופה ונפשה- ההערות לא פוסקות והקושי, העצום מלכתחילה, רק גדל וגדל. על האמא הטריה אחרי לידה קשה, שמותשת ומוצפת בתחושות של תסכול ואשמה על אף שהיא עושה את המירב ומעבר לו עבור התינוק שלה, ומישהי מעיזה לגעת לה בבטן הפצועה שנשארה לה מהלידה, ולשאול אם היא מצפה לעוד אחד.

על האישה שמצבה הנפשי כרגע מורכב והיא לא מוכנה או רוצה ילדים, גם בלי להצהיר על כך, אבל הלחצים של הסביבה כבדים וסוגרים עליה. על כל הנשים האלה ועוד רבות אחרות, שכל שאלה או אמירה כזאת עלולה להעציב, לערער או להפיל אותן. אני יודעת ומבינה שבדרך כלל לאנשים השואלים, המעירים והמברכים אין כל כוונה רעה, אבל התוצאה של הדברים היא רעה לעיתים כל כך קרובות, שזה באמת באמת לא שווה את זה.

בוקר אחד, כמעט שנה אחרי הלידה של רועי, שאלה אותי מישהי שעבדה איתי אם אני בהיריון. ככה, בצורה הכי ישירה שיש, בלי שלום ובלי בוקר טוב. בדיעבד הבנתי שהיא שאלה כי חשוב לה תמיד להיות הראשונה שיודעת, ואני שואלת את עצמי ובעיקר אותה- האם הצורך שלך לדעת לפני כולם שווה את התחושות הקשות שלי כשאת שואלת כזו שאלה?

האם זה שווה את זה שיהרס לי הבוקר, שאבכה ושלא אפסיק להסתכל על הבטן במראה ולהתבאס שגם המכנס שסוף סוף נראה עליי טוב (ולכן קניתי 4 ממנו) אולי בעצם מדגיש מידי את הבטן? זה באמת שווה את כל זה?

האם הצורך שלנו לברר, לשאול ולדעת באמת שווים אפילו דמעה אחת של אישה?

שני קרוטהמר היא עובדת סוציאלית בעלת תואר ראשון מהאוניברסיטה העברית.