בתופעות האלה נתקלתי, אני מודה, פמניסטית מתקדמת שכמותי, דווקא אחרי שיצאתי אל עולם הפנויים-גרושות שוב, אחרי שנים. ודווקא מתוך מחשבות טורדניות עקשניות על כמה גברים הם ככה ואחרת, מטרידים ולא רציניים, קופצים מאחת לאחרת ובחזרה ועוד.

ודווקא שם, בצומת הזה של חיי, כמו הפתעות רבות שיצא לי לפגוש במסע המיוחד והמרתק הזה של הגירושים – דווקא שם פגשתי בהם באמת לראשונה, בעיניים פקוחות, אוזניים משתדלות להקשיב וידיים נכונות לחבק.

כי כן, זה קורה גם הפוך. נכון, זה קורה פחות. הרבה פחות אפילו, יש להודות. הרבה הרבה פחות אולי יהיה הנתון הסטטיסטי המדוייק. ובכל זאת, זה עדיין קורה.

ובתוך עולם הגברים שאחרי נישואים או מערכות יחסים ארוכות, יוצא לי לפגוש אותם. לא אחד, לא שניים והאמת היא שאפילו לא שלושה.

את הגברים שחוו פגיעה והתעללות רגשית מצד בנות הזוג שלהם. והאמת היא שברוב הפעמים הם אפילו לא לגמרי יודעים לומר לעצמם שזה מה שעבר עליהם.

וגם כשהם יודעים הם מתביישים כל כך, אפילו מעצמם, שנדרשת קרבה ואמון וחיבור משמעותי מאד מולם כדי שהם יעזו ויגידו שזה קרה גם להם.

שזה היה נורא ואיום, ועוד יותר איומה ונוראה הייתה התחושה שלא הייתה לזה לגיטימציה של משהו שיכול להישמע בקול רם, ושלכן הם סוחבים איתם את כאבי הפגיעה, לצד הבושה והתחושה הקשה ש"אני בטח לא מספיק גבר אם ככה אישה יכולה הייתה להרים עלי קול, להקטין, לזלזל, לבייש, לצמצם, ואפילו לפעמים לאיים ולפגוע פיזית ונפשית".

אז אני רוצה לתת להם קצת קול, בקטנה, מבחינתי בפעם הראשונה. וגם רוצה לחלום שיגיעו ימים שיהיה להם קל יותר לקום ולומר את הדברים בעצמם.

וגם לקוות בתכלס שזה לא יקרה בכלל יותר. לאף אחד, גבר או אישה.

ושאם חלילה זה יקרה לכם, גברים, גם אתם תוכלו לקום, בלי להתבייש, תוכלו לגשת לבקש את העזרה הנדרשת לשיקום הביטחון העצמי האנושי והגברי כאחד, לשקם את האמון במין הנשי שלפעמים נפגע קשות ולהיות פתוחים לאהבה טובה, מחבקת, עוטפת ולא מתעללת בשום צורה. גם לא בצורה המוכרת פחות – זו שבה האישה היא הצד נמצאת בצד הפוגע והגבר בצד הנפגע.

אמן.

 

רותי לקס היא יועצת חינוכית ומטפלת באמצעות כתיבה. היא גם גרושה טריה ואמא לארבעה, ומוציאה בימים אלו את ספרה החמישי "לעשות מקום לאהבה"