בכנסת נערך היום דיון בנושא שיעור מקרי ההתאבדות בישראל כחלק מהיום הבינלאומי למניעת אובדנות.

עפ"י נתונים שהציג מרכז המחקר של הכנסת, בין השנים 2007 ל- 2010 חלה עלייה במספר המתאבדים מ- 290 בשנה ל- 431 בשנה. רובם המכריע גברים. בשנים האחרונות התאבדו בישראל כ-500 אנשים בשנה, רובם המכריע גברים. למעלה מ-90% מהאנשים שהתאבדו סבלו מהפרעות נפשיות שונות וכ-60% מהם סבלו מדיכאון. העלויות הישירות של האובדנות למשק מוערכות בכ-90 – 100 מיליון ש"ח בשנה, בגין פינוי באמבולנס, ימי אשפוז, הפעלת ביטוחי חיים, חקירת משטרה ועוד עניינים הכרוכים בתופעה.

עוד עולה מנתוני מרכז המחקר, כי העלויות העקיפות למשק נעות בין 2 מיליארד ל-2.5 בשנה, בשל אובדן ימי עבודה לבני המשפחה, טיפול נפשי עבורם, עלויות למשק בשל פציעות של אדם שנכשל בניסיון להתאבד ועוד.

שרת הבריאות, יעל גרמן (יש עתיד): "המטרה להוריד ב- 20% את מספר המתאבדים בחמש השנים הקרובות. שר האוצר הודיע לי שאישר אתמול תקציב לטיפול בנושא הזה. מדינת ישראל עד היום, לא מצאה נכון לטפל בנושא. אין ספק שניתן למנוע התאבדות ובעיקר באותן אוכלוסיות שאיתרנו אותן כאוכלוסיות בסיכון. קודם כל בקרב עולים, בעיקר אתיופים. כן בקרב צעירים בגילאי 15 ל- 24, התאבדות זה גורם המוות השני. וגם בקרב קשישים יש נטייה גדולה יותר להתאבדות מאשר בשאר האוכלוסייה.

השב"ס הוכיח שאפשר להוריד את מספרי המתאבדים וכך קרה גם במדינות מערביות שונות. עכשיו גם בישראל החלטנו על תכנית לאומית למניעת אובדנות ואני מקווה שכבר בשנה הבאה אוכל לדווח על ירידה במספרים".

יו"ר השדולה למניעת אובדנות בכנסת, ח"כ אברהם מיכאלי (ש"ס): "הנתונים הם קשים ומעידים על עלייה חמורה במספרי המתאבדים ואסור לנו ככנסת לעבור על זה לסדר היום. עפ"י כל המחקרים, היכן שנעשה ניסיון של מניעה, מספרי המתאבדים ירדו דרמטית. כיום בשנה כ- 500 מתאבדים, אך זה רק המקרים המדווחים. גם לפי המחקרים, יש הרבה מקרים שאינם מדווחים כהתאבדות אך עדיין הם חלק מהתופעה. לצערנו, אין לתופעה מגזר, אלא זה קורה בקרב כל המגזרים והגילאים ועלינו לתת לכך מענה".

יו"ר ועדת הכספים ניסן סלומינסקי הבטיח כי הועדה ברשותו תסייע ככל שאפשר להשיג את התקציבים לנושא: "יש לטפל בדברים לא כשנדלקת נורה אדומה אלא כבר כשנדלקת נורה כתומה על-מנת למנוע מקרי אובדנות. אנחנו כוועדה נעשה כל שנוכל כדי לסייע למאמץ הלאומי בעניין התכנית הלאומית למניעת אובדנות".

מתוך ניסיונו הפרלמנטרי, הציע סלומינסקי לגרמן: "מכיוון שהתכנית משותפת לכמה משרדים רצוי שמשרד הבריאות ירכז את הטיפול בנושא וכל משרד רק ייתן את התרומה שלו. שהתקציב יהיה אחד בידי משרד הבריאות ולא מפוזר על-פני מספר משרדים".