קולמוסים רבים נשברו על הפיצול, התפוררות או כאבי גדילה שעוברת הציונות הדתית, באופן מואץ בעיקר בשנים האחרונות ובאופן ספציפי במערכות הבחירות האחרונות. אבל אני חושב שישנה נקודה אחת בה פחות עסקו.

לכאורה היא רק אנקדוטה בים האירועים שהובילו לשבר הזה, שהוא ערכי, פוליטי, מנהיגותי. אך ככל שאני חושב על אותה נקודה יותר, בין שלל הסיבות – היא אולי הנקודה הארכימדית שהביאה לחיץ, ניתוק ואף אבדן אמון, במנגנון הרבני – שהוא הרוח החיה המדבקת את החזון הדתי-לאומי.

נתחיל מהתחלה. מפעל ההתיישבות של הציונות הדתית, הן ביישובים שבתוך מה שמכונה הקו הירוק ובוודאי ברוח החלוצית של ההתיישבות ביהודה, שומרון ורצועת עזה – דמה בהרבה מובנים להתיישבות הקיבוצית של העלייה השנייה, עד המשבר הגדול שפקדם אותם, תחילה בפיצול הפוליטי בקיבוצים ושיאם בביקורת הפנימית ובהפרטת המשקים.

כמו הקיבוצים וההתיישבות העובדת, גם הציונות הדתית לא הגיע רק לתפוס רגבי אדמה ולחונן את עפרה כדי להביא לבניין בית שלישי בארץ התנ"כית המובטחת. הציונות הדתית כמו אחותה החילונית, ואף ביתר שאת, התכוונה לכונן חברת מופת. לכן במרבית היישובים ביש"ע הייתה ועדת קבלה והיה ניסיון לשמר אורח חיים קהילתי, דתי, איכותי – שלימים יכונה אליטיסטי, בכדי לשמר רעיון של חברת מופת חלוצית לפני המחנה.

זכורים לי דרשותיו של הרב דב ליאור (דווקא רב מקריית ארבע שם הייתה התיישבות חופשית ללא וועדת קבלה), בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כשהוא מדבר על הסכנות שפקדו את התושבים והשאלות שהתעוררו מדוע הם גרים "שם"- במקום מסוכן, עם רוב ערבי מסביב שאינו מסופח למדינת ישראל, שאחת מהתשובות שלו הייתה שבהתיישבות ביהודה ושומרון יש "אוויר טוב ואוירה טובה".  הוא נתן דוגמה שלא נועלים את הדלתות, ולא את הרכבים. לא כמו במרכז, שם הכל נעול בבריח.

חומה ומגדל

זה לא היה רק הרב דב ליאור, זאת הייתה האווירה והנורמה ביישובים. בעיר ילד לא יכול להסתובב לבד, ואילו ביישוב ילדים יכולים ללכת לבתי כנסת, לבית הספר ולטיול ברחבי היישוב ללא שום חשש. המוסריות של התושבים הייתה חומה ומגן מפני דברים שמתרחשים בחוץ- בקהילות חילוניות, בערים וביישובים מעורבים.

התורה והמוסר היהודי מגן ומציל מבגידות, אונס, גניבת ורצח רחמנא ליצלן. אבל בתפיסה ההתיישבותית, החלוצית לא היה רצון רק לשמור את זה בבית, אלא להפיץ את האור החוצה, בתקווה שבסוף זה ישפיע על כולם מסביב.

זה נכון לכל קהילה דתית באשר היא, זה נכון עוד יותר לקהילה דתית שמעוניינת לקחת אחריות על העם כולו במובן הארצי מבלי לחכות שהמשיח יעשה זאת. זה הרצון הכי עמוק; לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, שזו העמקת המושג שאימץ בן גוריון של "אור לגויים".

תחושה שהפסטורליה, החלוציות והערכים השאובים מהתורה מגינים ומצילים (צילום: גרשון אליסון/ פלאש 90 – התמונה להמחשה בלבד)

על הרקע הזה, לאחר משברי אוסלו וההתנתקות – פנו בציונות הדתית לגרעינים התורניים, כדי להביא את הטוב והאור שיש באותה תפיסה לאחים החילוניים, לאחר דיון פנימי של שבר העקירה והסתגרות וניתוק מהאחים שלא הבינו את המתרחש לנגד עיניהם ושבשמם הלכו ליישב את ההתנחלויות. כך החלה גם המורשת של הרבצ"ר אבי רונצקי זצ"ל בפעילות החינוכית בצה"ל – של העמקת הזהות היהודית שקוממה על רגליהם האחוריות חילונים רדיקלים בטורים ב'הארץ' ובמקומות נוספים. חיבור לשורש, אל מול תרבות המערב.

המוסר הדתי-לאומי, הערכי, דיבר על הוזלת האישה בשלטי חוצות, דיבר על המתירנות המינית בכל תרבות המערב, אל מול מודל המשפחה היהודית. על בגידות, עולם הדוגמנות, עולם הקולנוע והתיאטרון שם משחק בין נשים וגברים יכול לכלול עירום ונשיקות בין שחקנים שאינם בני זוג. כל אלו אל מול הגרעין המשפחתי החמים, המעניק ביטחון, תום והמשכיות.

ואז הגיע המשבר

המשב והפיצול בציונות הדתית נובע מהרבה דברים, בראשם הפוליטיקה, משבר העקירה מגוש קטיף, הרצון להשתלב ולהוביל והמחירים שמשלמים על כך. אבל אני חושב שאחת הנקודות שזעזעו את הספינה לכל אורך ירכתיה היה סיפורו של הרב מוטי אלון.

אם בתחילת שנות האלפיים התפרסם במעריב על ידי קלמן ליבסקינד סיפור על הרב אבינר ומרבית מהאליטה הציונית הדתית גיבתה את הרב אבינר ונעמדה על הרגליים האחוריות, וליבסקינד נתפס כיהודה איש קריות של המגזר כמעט (סלחו לי על ההשאלה הנוצרית), אצל הרב מוטי אלון, כשזה היה מגובה בפורום תקנה, המצב היה שונה.

מול הרב אלון עמדו רבנים אחרים, רבים וטובים, וגם זה לא מנע מרבים עוד לחשוב שעשו לו עוול וזה לא כצעקתה ואז באה הפרשייה השנייה והובילה לשבר נוסף. מלבד הרב אלון, התגלו לצערנו הרב מקרים רבים של פגיעות מיניות, בקרב רבנים, אישי ציבור, פוליטיקאים, דמויות חינוכיות ובני אדם מן השורה שלפעמים זכו לחופת אש מהממסד – שניסה לפתור דברים כאלו ללא משטרה ובצורה רגישה אך לעיתים פוגענית (הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות). רק עכשיו מטלטל את גוש עציון סיפור נוסף הנוגע כנראה לדמות רבנית אחרת.

פרשה שטלטלה את המגזר (צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90)

מודל "המשפחה היהודית", המגוננת, החמה והמונעת הטרדות מיניות, מקרי אונס ובגידות, הלך ונסדק, והאמירה "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", כבר לא יכלה לתרץ ולחפות על כל הפשעים.

ראוי להגיד, שבניגוד לפערים אחרים עם הציבור החרדי, דווקא כאן, המיינסטרים הרבני הציוני דתי, היה בדעה אחת עם הגישה שרווחה בקרב הציבור החרדי (לא בקהילות קצה) בנושא הבית היהודי. ולכן מקרים שקרו גם בברלנד ובקרב דמויות רבניות אחרות שהטיפו לחיי קדושה, יצרו טלטלה גם במגזר עצמו.

ביקשנו קדושה, בית יהודי, חיי צניעות וזה מה שקבלנו במקרים רבים. התרופה לא עמדה במבחן. הקהילתיות והלכות הצניעות לא הצילו את נפשות הרבים והרבות שנפגעו מכך. פגיעה כזו מטלטלת את עמוד השידרה של הציבור.

אילוסטרציה (צילום: יעקב לדרמן/ פלאש 90)

גם בציבור החילוני, הלך והתפתח מכיוון פמיניסטי, יותר מודעות לפגיעות מיניות, לדיבור מחפצן, ובכלל חפצון האישה. שם שמו גם דגש מכיוון נשי דווקא, ש"איך שאת מתלבשת", זה לא תירוץ לפגיעה מינית. שפגיעה ואונס מגיעים ממקום של אלימות ותאוות כוח ושליטה, ולא מיצר מיני מתגבר ובלתי נשלט – כפי שציירו זאת בעבר ואולי התמונה יותר מורכבת אך בוודאי לא תלויה במימד אחד צר של גובה השרוולים (גם בנות צנועות נאנסות – זו האמת המרה).

מה היתרון המוסרי?

המסרים הללו חדרו גם לציבור הדתי לאומי, על ידי פמיניזם דתי ועל ידי שיג ושיח שיש לציבור הזה תמיד עם סביבתו, כי הוא מעורב ולא מסתגר. ואם נגיד שהטרדות מיניות פזורות בכל מקום מצורה שווה, מה נשאלת השאלה מה היתרון המוסרי בעניין הזה באורח החיים הדתי.

ויש כמובן את ההלכה, האם ההלכה גופה עוסקת בזה בגלל סוגיה מוסרית, או כי זו הדרך לעבוד את ה', ומה הפסיקה המקלה בעניין לימנו אנו? אך להוציא את הסוגיה ההלכתית, המשבר הערכי סביב זה הוא גדול.

המשבר הזה מזמין חשיבה חדשה, אך מה שקורה כמו בכל משבר, יש כאלו שהולכים להסתגרות יתר, האשמת העיתונות והלכות לשון הרע וכ"ו, וניסיון לדחוק את הבעיה. כי הפחד שהפתרון לבעיה הזו יכול להוביל למתירנות, למטריאליזם ללא אל שיהווה נקודת מוסר ולפריצת כל הגבולות. ועל אף שהסייגים לא מנעו עברות – גם ככל הנראה לא באופן יחסי, הפחד מאובדן יראת השמים ובניית הבית שהוא הנדבך החשוב בעם היהודי (ובאופן מונוגמי מאז חרם דרבינו גרשום) מהווה משקל משמעותי.

רוצים לשמור על מודל המשפחה היהודית (צילום: שאטרסטוק / למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)

האתגר במצב הזה, כמו בכל התנגשות – הוא לחבר שמים וארץ. להביא ליחסים מכבדים ועמוקים בין המינים, עם בחירה ותוך כבוד הדדי ושמירה על הרצון להיות מחוברים באופן עמוק למסורת היהודית ששמה את ערכי המשפחה במרכז. השאלה איך שומרים על התום המקסים שיש לבוגרי הציונות הדתית בבואם לקראת החופה ששם רואים את המימוש המיני המקודש והאולטימטיבי בחינוך ובאווירה אחת היא שאלה קשה. והעדינות והרגישות הזאת גם לאחר מכן. יחד עם זאת החיבור למסורת היהודית ובכלל למיקום של הבית והמשפחה כאבן מאבני ירושלים.

ההפרדה, ההקפדה על הלכות צניעות בחומרה רבה, היו אמנם חלק מזה, אבל הובילו גם לדיסוננס לפגיעה ופריצה ואפילו ליחס מזלזל בגוף האישה. אני מבין את החשש ששבירת החומה תפרוץ את הסכר ולא יהיו גבולות, אך צריך למצוא שביל זהב חדש. שבוודאי יהיה שונה בהתאמתו לכל גיל. אי התייחסות לשלל הפרשיות שריסקו את עמוד השידרה המוסרי, יתפוצץ בפנים הרבה יותר והוא גם לא אמיתי, בלי קשר לתוצאות. הגיע הזמן לתת על זה את הדעת. זאת לא קביעה אלא הזמנה לחשיבה.