לא הגעתי לסוף הקליפ של עדי ביטי כי הילדים דפקו לי על הדלת של החדר וסגרתי מהר את המסך כדי שלא יראו שאני צופה בפורנו. בכל זאת, נוט אין פרונט אוף דה ילד.

אני לא בטוחה למי זה יותר גרוע? לגברים צעירים (מידי) שיחכו כל חייהם למגש הכסף עליו יוגש להם הסושי, משזה לא יקרה והבחורה האסיאתית כנראה לא תופיע, הם אולי ירצו לחזור לחיים שלהם, אבל לא בטוח שיהיה שם משהו לחזור אליו, משהו שהם מעולם לא עמלו לבנות. או לבנות הצעירות שיפלו למלכודת הטריקית "תתלבשי איך שאת רוצה" שזה בעצם "איך שאנחנו רוצים אותך".

אחרי שהחזרתי את הלסת השמוטה שלי למקום, חשבתי שזה בסדר להגיד לילדים שזה זבל. אפילו לא קומפוסט. סתם זבל שיקח לו הרבה שנים להתכלות לך מהראש והוא ידבק לך ללב, כמו פלסטיק שרוף. ככה להגיד, בלי מתק שפתיים ובלי "ואהבת לרעך.." ובלי סובלנות לסוגי אומנות.

הגיע הזמן להעלות את האינטרסים המסחריים על השולחן, זו לא אומנות וזה לא טעם "שונה" או גבולות "אחרים". זה משהו שעושה כסף לחברות מסחריות שחסר להן כמה מיליונים בבנק בשביל לקנות עוד וילה במאלדיביים.

זו אולי גם הזדמנות טובה לצאת מהסרטים האידיאולוגיים והנחמדים שלנו בהם העולם מושתת רק על עמודי היסוד של תורה, עבודה וגמילות חסדים ולספר כבר לילדים שיש אנשים מושחתים בעולם שכל מה שמעניין אותם זה להרוויח עוד כסף על הגב של מי שרק אפשר. כולל אותנו, ילדים חמודים. כן, יש אנשים כאלה.

הם לא מאפיונרים איטלקיים עם שיער משוח בבריליאנטין, הם לא פושעים לובשי שחור על אופנוע שיורים בגב ובורחים. הם יהודים ישראלים חמודים, שאם נפגוש אותם בכינרת למשל, זה יהיה ממש כיף ומרגש, ואולי נבקש חתימה, (בכל זאת..) שראו שזה עובד.

זה עובד לא כי זה מגעיל. מגעיל זה ניתוח מעיים, עובדה שאין לזה הרבה צפיות. זה עובד כי זו פנטזיה של כנראה לא מעט אנשים. ככה נראות פנטזיות, מלמדים את הילדים, לכו תגדלו לכם כמה. עכשיו כשאתם בבית יש לכם הרבה זמן. האמת, רצינו להוציא את הקליפ באוגוסט אבל אז בא ביבי הזה ופתח קצת את המדינה וכולם מצאו קצת תעסוקה, קצת טיולים. אז חיכינו קצת. והאמת, היה משתלם. עכשיו כולם משועממים מוות.

הנה, קחו פנטזיה בחינם, אחת קלאסית. מוכרת לא רע, ניסו את זה כבר לפנינו, באחריות. גם אל תבזבזו את הנפש שלכם לבנות כמה פנטזיות מיוחדות שלכם. בשביל מה? אבות אבותינו בהוליווד עשו את הסקר הגדול מכולם וגילו מה עובד, אמהות אמהותינו באם טי וי עושות את זה כבר הרבה שנים.

אז הנה, ארזנו לכם פנטזיה בקפסולה. תכניסו ישר לראש. תתמודדו אחר כך עם הפער במציאות, עם זה שלהשיג אותה זה מספיק קשה עד שאפשר לוותר על החיים האמיתיים בשביל לנסות. תתפוצצו עם זה אחר כך לבד. אבל עכשיו, ילדים. תנו לי שניה לקנות את הבית ההוא במאלדיביים או את קבוצת הכדורגל שאני רוצה.

הבעיה הכי גדולה בוירטואליה היא שהיא וירטואלית. חלקיקים אלקטרומגנטיים חמקמקים, אף אחד לא פוגע באמת אף אחד לא נפגע באמת, ידי אף אחד לא שפכו את הדם הזה. זה בכלל דם וירטואלי.

אי אפשר להחזיק את זה בידיים כמו סמים או נשק, אין לזה חום גוף וריח כמו לזנות או עבדות. אני מניחה שגם משפטית קשה יותר לאחוז בדברים וירטואלים. סך הכל מה זה? אפס אחד במחשב, אפס אחד. ניצנוצים של אור על מסך, זה הכל. מה זה קשור לחיים האמיתיים? מה, אתה לא יודע מתי נגמרת הוירטואליה ומתי מתחילים החיים?

בימים האלה יותר מתמיד, כשהוצאות הספרים כמעט לא פעילות, מופעי מוזיקה נעולים שעריהם, התרבות שבויה בידיים של הוירטואליה הדיגיטלית. שהיא לא זולה יותר להפקה אבל התפוצה שלה עצומה ורווחית. זה מה שמוגש לנו וזה מה שאנחנו אוכלים, ולפעמים לאוכל הזה יש טעם רע במיוחד.

 

דבורה זגורי, היא מטפלת זוגית ומשפחתית