זה הטריק הכי ישן בספר של עולם הפרסום, השיווק ויחסי הציבור, והוא עובד נפלא גם כיום: פאניקה מוסרית. למעשה, הוא עובד מצוין במיוחד כיום. הויראליות של פוסטים ו"באזז" ברשתות החברתיות מעניקות לשערוריות וכתבות על חציית גבולות הרבה יותר נפח מאשר פעם.

ולכן בכל פעם שרוצים להשיק או לשווק משהו חדש – כל מה שצריך זו פרובוקציה קטנה, וכמה טיפוסים תמימים שיתרשמו ממנה ויתחילו לזעוק באימה. עובד כמו קסם. אל תנסו בבית.

למרבה הצער, אצלנו בציבור הדתי יש הרבה אנשי ציבור שחוטאים בתמימות כזאת, ומשרתים מבלי משים את אותם מפרסמים. כך היה לאחרונה עם התכנית "היהודים באים", וכך קורה בכל כמה חודשים כאשר יש איזה "סיפור מקומם" חדש ומסעיר, שמאפשר למנהיגים של ציבור שמרני להזדעק ולתקוף ידוענים, שחקנים, זמרים או פוליטיקאים שאומרים או עושים דברים "נוראיים".

אז כמה מפתיע שעכשיו, בקמפיין "גוועלד" מתוזמר היטב, זוכה קליפ של זמרת צעירה להדים עצומים, גם בציבור הדתי. הכפתורים הרגשיים המוכרים של הפאניקה המוסרית עובדים שוב בכל הכוח, והקופה ממשיכה לצלצל במשרדי המפיקים. על חשבוננו.

הבעיה העיקרית היא לא רק שבאמצעות ההוקעה של אותן פרובוקציות, המוחים מסייעים למעשה ליותר אנשים להכיר אותן, במיוחד בקהילות שלהם עצמם. הבעיה החמורה יותר היא שהשיח המציצני, השיפוטי והפטרוני הופך מרכזי בדיבור הפנימי שלנו.

אנחנו מתרגלים להביט מעבר לגדר של השכנים ולברר מה הם עושים שם, ומה קורה באתר האינטרנט הזה, ולצקצק על מה שקורה בקהילה ההיא. "בושה", "ביזיון", "נורא". ואז אנחנו הולכים לשמוע שיעור בהלכות לשון הרע ורכילות.

"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק". תמיד יהיו מסביבנו תופעות מקוממות. תמיד יהיו פרובוקציות, מוסר ירוד, החפצה ותרבות ששונה מזו שלנו. אנחנו יכולים לבחור האם להיות עבדים של יח"צנים מתוחכמים, או פשוט ללכת בדרכנו שלנו, ולספק לציבור חלופות ראויות וטובות לתרבות המערב שאנחנו כל כך נהנים לשלול.

אפשר לחיות לצד תרבות זרה גם בלי להכריז עליה מלחמה השכם והערב. אין בכך "הסכמה שבשתיקה". זאת ממש לא חותמת כשרות לתופעה פסולה. יש עת שבה המשכיל – יידום, וישיג בכך הרבה יותר.

דווקא הזעקה והחרדה חושפים ומפגינים ועמדה של חולשה. קליפ חושפני אחד ביוטיוב מאיים על החינוך של ילדינו הרכים? מאיים עלינו כחברה מוסרית? אם זה המצב, אז האשמה היא לא בזמרת – אלא בנו. אם נעתקת לנו הנשימה ואנו חשים חסרי אונים אל מול פרובוקציה פשוטה כזאת, אולי נדרש בדק בית עמוק דווקא אצלנו.

אם בחורה חילונית בת 19 שמקבלת החלטה נועזת לגבי לבוש או ריקוד מצליחה לערער כל כך הרבה אנשי שם, ולעורר כל כך הרבה גלי רכילות וביקורת כמעט אלימה, יכול להיות שלחברה הטובה והצודקת שלנו יש חשבון נפש מעמיק לעשות. פחות מחודש מאז יום הכיפורים האחרון. בהצלחה לנו.

 

אוהד שקלים מנהל מוקד חברים מקשיבים – OU ישראל