כששופטים חושבים מחשבות של שוטרים
בנפש האדם, יש פן של שופט ופן של שוטר. השכל הוא שופט, הוא טהרני, מוחלט, אובייקטיבי. הרגש הוא שוטר, הוא המוטיבציה והמנוע לקיום הדין במציאות. בלי הרגש לשכל אין משמעות
פרשת שופטים פותחת בציווי "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק". הפסוק פותח בציווי כפול, הן להעמיד שופטים והן להעמיד שוטרים. בהמשך הפרשה ניכר כי ההתייחסות המרכזית איננה לשוטרים אלא לשופטים בלבד: "ושפטו את העם", "לא תטה משפט", "צדק צדק תרדוף" ועוד. מה היחס בין השופטים לשוטרים?
שופטים – אידאל, שוטרים – מציאות
כאשר מובא דין בפני בית המשפט, חריצת הדין מתבצעת על ידי השופטים, הדיינים. השופטים אחראי לשכלל את המציאות האובייקטיבית ולהכריע את הדין לאמיתו, בלא סטייה מהאמת המוחלטת. השוטרים אחראים על קיום הדין בפועל, הם אחראים ליישם בפרקטיקה את הכרעת האמת של השופטים. אם בעלי הדין אינם מוכנים לקבל את פסיקת השופט – השוטרים נכנסים לפעולה. לכן חז"ל אמרו: "אִם אֵין שׁוֹטֵר אֵין שׁוֹפֵט" (תנחומא, שופטים ב').
הפער בין המוטיבציה והמגמה של השופטים לבין אלו של השוטרים הוא מהותי. השוטרים נפגשים עם הסיבוכים של העולם הזה, עם התככים שמופיעים בעקבות הכרעת הדין. השופט, לעומת זאת, חי בעולם שמנותק מהסיבוכים בעולם הזה. כל עניינו של השופט הוא להכריע את הדין על פי האמת המוחלטת, בלי להיכנס כלל לשיקולים מעשיים – האם הדין יצא לפועל או לא. אסור למערכת המשפט לחשוב מחשבות של 'שוטרים', יש בכך מעין איסור כלאיים.
שופט ושוטר, שכל ורגש
באופן דומה, בנפש האדם, יש פן של שופט ופן של שוטר. השכל הוא שופט, הוא טהרני, מוחלט, אובייקטיבי (ככל שניתן). הרגש הוא שוטר, הוא המוטיבציה והמנוע לקיום הדין במציאות. בלי הרגש לשכל אין משמעות. אם אין ניצוץ שידליק את האדם לממש את המחשבות והחלומות שלו – לשכל אין שום משמעות. נוכל לנסח זאת במילים אחרות: "אם אין רגש – אין שכל". האדם יכול להבין שלאכול/לעשות ספורט/להתחתן זה טוב ונכון – אך הרגש מוכרח להניע אותו לעשות זאת.
מן העבר השני – שוטר בלא שופט, רגש בלא שכל – מהווים כוח לא מכוון, לא אפקטיבי ולא מנוצל. השוטר יכול לעשות סדר במציאות, אך הוא לא יודע את מי נכון להעניש ועל מי ראוי לרחם. הוא חסר שופט שינהיג אותו. הרגש יכול להיות בעל מוטיבציה גבוהה, אך הוא "חסר שכל" שינהיג אותו בעבור מה להילחם ואת מי יש לאהוב.
ג'ון לוק והפרדת רשויות
כמו שתככים בין שני אנשים דורשים מקור סמכות גבוה שיכריע ביניהם, כך גם מדינה מסודרת נדרשת למערכת משפט שתכריע בעניינים ציבוריים. הכרעה מעשית, בכל תחום שהוא, עובדת על פי שיקול של סדרי עדיפויות. ראובן יבחר להציל את חייו של שמעון שבסכנה, אף על פי שבעקבות כך הוא יאחר את האוטובוס לו המתין זמן רב. הכל עניין של סדרי עדיפויות. כאן יש לברר – האם סדרי העדיפויות שלנו מוחלטים? האם ניתן לסמוך על ההכרעות והאינסטינקטים הטבעיים שלנו בהכרח? האם פסיקות דין ציבוריות של שופט, חכם ככל שיהיה, בהכרח קולעות אל האמת?
בתפיסת עולם חופשית, נטולת מערכת חוקים אלוקית, האמת האובייקטיבית הולכת ומתמסמסת. המושג "סדר עדיפויות" הופך להיות סובייקטיבי. איש תחת רצונו ותחת בחירותיו; בדור אחד אדם בעל תפיסות מסוימות ייחשב למוסרי, ואילו בדור אחר הוא ייחשב לפרימיטיבי וחשוך. במערכת משפט הנובעת מהבורא, לעומת זאת, סדר העדיפויות מוגדר מראש, מוחלט ואובייקטיבי. השופט בוחן את סדרי העדיפויות לא על פי אמות המידה שלו, אלא אמות המידה שלו נמדדות ביחס לאמות המידה התורניות.
החיבור בין השופטים לשוטרים לא יוכל להיות שלם אם השופטים יכריעו את הדין על פי שכלם האנושי בלבד. כך יוצא שמערכת המשפט עלולה לרחם על אכזריים ולהתאכזר על רחמנים; להצדיק את הרשע ולהרשיע את הצדיק. הפתרון הוא להתבונן למעלה, אל הספרים והסופרים, אל דבר ה' שמעמיד את האומה על רגליה זה אלפי שנים. משם מקור הברכה הולך ומתמזג עם יכולות האדם. בדרך המליצה, נוכל לומר כי "לא על השכל לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחד עם השכל – יחיו האדם, מערכת המשפט ומערכת השיטור".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו