האם אנו יודעים את הדרך להטמיע את תודעת הכישלון הלאומי הגדול במעשה גוש קטיף?

אנחנו מנסים. מנסים להזכיר בכל שנה ושנה את מצעד האיוולת, העיוורון ומכבסת המילים; מנסים להזכיר בכל שנה ושנה את הטרגדיות האישיות והחברתיות; מנסים להזכיר בכל שנה ושנה כי מצדו המזרחי של הגבול – לא עמד עם ישראל בשותפות עם הכאב; מנסים להזכיר בכל שנה ושנה כי במאזן הכולל – ביטחוני, תקציבי, חברתי – הנזקים עצומים והתועלת מפוקפקת.

אף אחד לא יודע מה יפעל. יש הטוענים כי צריך לעורר את הלבבות; יש הטוענים כי צריך לתקוף שוב ושוב את התומכים והמבצעים. אבל לאמתו של דבר – אף לא אחד יודע את הדרך הנכונה לצאת מבועה פנימית שלעתים אנו נעולים בה, ולפרוץ לכלל האומה הישראלית.

צריך לנסות דרכים הרבה. רק דבר אחד ברור: כפי שלמדנו, על אף ההבדלים הרבים בין המקרים והמצבים, משימור הזיכרון המתמיד של כפר עציון, והיותו הסיבה העיקרית לניצול ההזדמנות כשהיא התרחשה.

מי שהוביל את זה היה דב קנוהל ז"ל (קרוב משפחה רחוק): השימור המתמיד של זכרון הגוש איפשר את הלחץ על הממשלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. כך צריך לעשות גם כיום לגבי גוש קטיף. ולוואי והזדמנות זו תתרחש בדרכי שלום. אך לא הכל תלוי בנו.

=======

המאמר פורסם בקבוצות 'זיקים' בהן מפרסם הרב שרלו מדי ערב מאמרים קצרים