התקשורת מתעלמת מהטרור הערבי ועוסקת רק בתג מחיר

מהיכן ילדים, בני נוער וצעירים מקבלים את המידע שלהם על העולם?

מ-4 מקורות עיקריים: ממקור ראשון – ידע אישי שלהם ובני משפחתם והאנשים סביבם, ממוסדות החינוך: בתי הספר עד למוסדות ההשכלה הגבוהה, מכלי התקשורת הרשמיים והיום – התקשורת החלופית והרשתות החברתיות שמהווה מערכת מידע חשוב.

כדי לגדל דור צעיר בעל השקפות מבוססות על מידע אמין וראיה נכוחה של המציאות המורכבת, הוא צריך להיות להנגיש עבורו את המידע.

יש בישראל מציאות קשה של פשעי שנאה, גזענות. רוב מוחלט של עבירות אלו מכוונות נגד הציבור הישראלי היהודי.

לצערנו, המידע על כך מוסתר, מוכחש או במצבים חמורים יותר – מסונגר.

מערכות החינוך – רובן מתעלמות , במקרה הטוב. במקרה הרגוע – יש תיכונים כמו עירוני א' בת"א, בהם יוצאים בהצהרות נגד יהודים שגרים באיזורים מסויימים. באקדמיה אנחנו מוצאים את הגורמים הקיצונים כמו פרופ' שטרנהל, שלמה זנד ואחרים – שאף מעודדים ונותנים לגיטימציה למעשי שנאה אלו והם בעצמם מעודדים שיח השנאה נגד יהודים בעלי השקפות מסויימות.

פגיעה ביהודים? לא מעניין

מה קורה במערכות התקשורת הרשמיות והגדולות? ראינו את עיתון "הארץ" שלפני כמה שבועות פרסם מאמר ובו קריאה לאלימות נגד ה"כיבוש", כלומר – נגד יהודים ביו"ש. הלגיטימציה שהוא נתן ל"מעשי קונדס" אלו – זריקות אבנים ובקבוקי תבערה מחלחלת גם בעולם הרחב כלגיטימציה לפשעי שנאה נגד יהודים.

המערכת הפוליטית לא התחלחלה ממאמר חמור זה.

באופן שיטתי, מערכות החדשות מתעלמות, מהאלימות המתמשך של מאות ידויי אבנים בשבוע ועשרות בקבוקי תבערה הנזרקים על אזרחים יהודים וחיילי צה"ל. מקסימום –הם מקבלים כותרת במבזקים וכמה מלים במהדורת חדשות.

לא תחקיר עומק, לא כתבת סופשבוע – על הסיפור האנושי, בני האדם , היהודים, תינוקות ילדים מבוגרים וקשישים שעומדים מאחורי הסטטיסטיקה המבהילה של אלימות לאומנית נגד יהודים.

בדקתי ומצאתי כי דו"ח שבועי של "הצלה יו"ש" על מעשי האלימות ביו"ש מגיע לכל הכתבים. בדקתי ומצאתי שאין אף כלי תקשורת שמפרסם את הנתונים באופן מרוכז ומתמיד, ומדגיש את הפן המבהיל של שנאה לאומנית והפגיעה האנושית שמאחורי המספרים.

רק השבוע, כשניסיתי לעודד כתבת "מתנחלת" לכתוב על נפגעי ידויי אבנים, העורך שלה פסל את הרעיון כי "זה לא מעניין".

כמה אלימות יהודית אתם מכירים?

איך המציאות הזו משפיעה על הילדים, הנוער, הצעירים שהופכים להיות מבוגרים?

ידוע לנו מתחומים אחרים שהאלימות עוברת הלאה במימדים מבהילים: ילדים שסופגים אלימות בבית, הם בסיכון גבוה ביותר להיות הורים אלימים, וילדים שעברו פגיעה מינית – מהווים את קבוצת הסיכון הגבוהה להיות פוגעים בעצמם.

האם הדבר כך אצל ילדים יהודים שספגו אלימות על רקע שנאה לאומנית/גזענית? המספרים מדברים בעד עצמם, חד משמעית – לא!! זו תעודת כבוד למערכת החינוך הרשמית, והחינוך הביתי באוכלוסיה זו.

האם הציבור מקבל את המידע והדימוי החיובי שאמורה להיות לקבוצת אוכלוסיה זו, שסופגת אלימות לאומנית כבר 30 שנה, במשך 3 דורות, ומגדלת דור שמיעוט זניח בתוכו חושב שצריך להיענות בדרך דומה, של ידויי אבנים?

מסתבר שלא: אישי ציבור והעדר התקשורתי עושים יום שידורים ארוך מכל כתובת נאצה על מסגד או מנזר, או מהמקרים המעטים בהם צעירים מחזירים ידויי אבנים לעבר האוכלוסיה הערבית. גינויים של הנשיא, ראש הממשלה וכל מי שיכול לקבל זמן מיקרופון.

לעומת זאת, התקשורת והשכבה המנהיגותית בישראל מתעלמת ומשתיקה מקרים הפוכים: כמה דוגמאות: אתמול נתגלו כתובות נאצה על בית כנסת בתל אביב, בית ספר בבת-ים.

לפני 4 ימים – צלב וכתובות נאצה נגד אלוקים על בית כנסת בקרית מלאכי.

לפני כחודש ישיבה במצפה יריחו נפרצה וחולל בית המדרש, וביפו נתגלו כמה כתובות נאצה כמו 'מוות ליהודים' .

לפני כחודשיים – כתובת נאצה על בית-בגין בירושלים, שני ערבים נעצרו.

לפני כ-4 חודשים – צלבים רוססו על בתים רבים בשכונה חרדית בירושלים

לפני כשנה – כתובות נאצה בערבית על בית כנסת במושב מאור ליד חדרה.

שקט בגזרה

אתמול נזרקו שני בקבוקי תבערה ליד כפר עציון שבגוש עציון, ליד הכפר צוריף הזכור לשמצה עוד מימי רצח הל"ה. בשנה שעברה, כשנזרקו בקבוקי תבערה על מכונית ערבית ונפגעו נוסעיה – געשה הארץ בגינויים ל"מתנחלים", ונעצרו ילדים בני 11 מיישוב יהודי סמוך, בחשד למעשה הנורא. מאז, היו עשרות מקרים של ידוי בקבוקי תבערה לעבר מכוניות נוסעות – והקול הציבורי נדם. כי המעשה כוון נגד יהודים.

ליד הבית שלי בבית-אל, כבר כחודשיים, יש התפרעויות ליד גדר היישוב, לפחות במשך 3 ימים בכל סופשבוע, חמישי, שישי ושבת. הילדים יוצאים מתלמוד הטרור של אונר"א הממומקם ליד ג'לזון, סמוך לבתי היישוב, זורקים סלעים לעבר בתים ואנשים, בשבוע שעבר אף חדר סלע לביתו של מנחם צור, בנה של איטה צור המנוחה שנרצחה בדרך לביתה לפני כ-17 שנה. הצעירים זורקים בקבוקי תבערה, מגלגלים צמיגים בוערים. התקשורת והמערכת הפוליטית מגלגלים עיניים ומתעלמים. תשובת מערכת הבטחון היא – "להכיל" עד כמה שאפשר, ופיזור מקומי של המתפרעים. אין גינויים, אין רדיפה ציבורית. הילדים בבית-אל רואים, וסופגים את המסר.

בכתבה ששודרה בליל שבת לפני שבוע בערוץ 2 על מעצר קטינים החשודים ביידוי אבנים – סיכם אמנון אברמוביץ מספרית, כי מאות אלפים עברו את בתי המעצר ובתי הכלא, וכי אין משפחה בהוא שהוא מכנה "השטחים" שאין לה אסיר או עצור.

הוא שכח לציין, כי במקביל, אין משפחה יהודית שלא חוותה בעצמה, או במעגל החיים הקרוב אליה – את הטרור המכוון נגד יהודים. זריקות אבנים, בקבוקי תבערה.

להפסיק את המימון לטרור

על וועדת החינוך להקדיש תשומת לב מירבית לתופעה המרכזית – והיא – פשעי שנאה על רקע אלימות לאומנית נגד יהודים, והלגיטימציה שמערכות החינוך והתקשורת מעניקות להן. ההשפעה היא חמורה הן על הדור הצעיר שגדל בישראל, והן על התמונה המצטיירת בארצות בחו"ל על הדימוי של ישראל.

על וועדת החינוך לדרוש מהאו"ם לחדול לממן את קיני הטרור – בתי הספר של אונר"א.

המסר של וועדת החינוך המקדישה ישיבה למה שמכונה "תג מחיר" הוא מסר אנטי חינוכי, של התעלמות מהרוב המוחלט, והתמקדות באחוז המזערי. כשנוער בוגר ולומד שדרך האלימות מביאה להישגים מדיניים, המסר מחלחל גם לצד השני. במספרים זעומים, אך הוא מחלחל.

כשהאלימות הלאומנית נגד יהודים תמוגר, תגונה ותטופל באופן שורשי, והמסר החד מצד הממשלה והתקשורת תהיה שאין לאפשר לטרור לצאת כשידם על העליונה – האלימות המעטה מהצד היהודי תדעך ותיעלם.

==

חני לוז, רכזת תדמי"ת. מרכז תדמי"ת עוסק במעקב תקשורת, בשמירת זכויות הפרט והכלל מול כלי התקשורת, ובפעילות לקידום מדיניות "שמיים פתוחים" בתקשורת האלקטרונית. מיסודו של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל (ע"ר).