הרהורים על סגירת בתי הכנסת בשל נגיף הקורונה

'אלי אלי למה עזבתני?' בתענית אסתר ובפורים רבים נוהגים לומר את פרק כב' בתהילים בה זועקת איילת השחר "אלי אלי למה עזבתני, רחוק מישועתי דברי שאגתי. אלוהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי".

התחושה הנוראית היא של קריאה ממעמקי הלב כאשר האדם ניצב מול המציאות המרה שמכה בו בעצמה לה' יתברך, והתחושה הראשונית היא התעלמות כביכול, הרגשה זו משרה על המתפלל תחושה של נטישה, לא רק פגעי המציאות מטלטלים את שלוותו אלא לקחו לנו כעת את העוגן הכי יציב המקום בו יהודי מרגיש הכי בטוח זה בפה "אין כוחה של תולעת יעקב אלא בפה", המרגוע והנחמה ששואב כל יהודי מהעמידה לפני ה' בציבור, שעל תפילת הציבור הבטיחה התורה שאין הקב"ה מואס תפילת רבים. שנאמר:" הן אל כביר ולא ימאס" וכעת מרגיש כל לב רגיש "גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי".

אבל דווקא מתוך התחתית הזו עלינו להתעודד כפי שמלמדת אותנו הגמרא ברכות דף ל"ב עמוד ב': ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר: גם כי אזעק ואשווע שתם תפלתי, ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש.

כמה דמעות של חולים, כמה דמעות של מבודדים, כמה דמעות של בני משפחה, כמה דמעות של חתנים וכלות כמה דמעות של לחץ ומועקה. יהודי מאמין יודע שקרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. האמת הנוראית שמכה בנו כעת היא שעם כל העוצמה, המדע, המחשבים, התקשורות היי טק האטום והמימן החמקנים וכיפת הברזל, למרות כל אלו אנחנו כל כך פגיעים. וירוס קטן וטפיל מפיל את האנושות על ברכיה. אבל מה עושים על הברכיים? מפנימים את האמת! אנחנו לא יכולים לבד, וככל שנפנים את הנקודה הזו, האמת שכל כך נעדרת תבצבץ אט אט בתוכינו ומתוכינו.

אם נשוב לאיילת השחר, שחושבת לרגע שהיא לבד, מתברר לה אט אט שהיא אף פעם לא לבד, ואז מנהמת ליבה היא שוב פונה אל ה' "ואתה ה' אל תרחק אילותי לעזרתי חושה". מבאר הרד"ק לא בטחתי אלא בך. יכול להיות שהמגפה תעצר , יכול להיות שימצאו חיסון, יכול להיות שהנגיף יעלם, אנחנו חייבים להתחזק בבטחון "לא בטחתי אלא בך". ובמדרגה הזו להישאר כי גם כאשר האדם עושה חיל "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

מתוך הפרט המאמין מתרבה האמונה והתודה לא רק אל הפרט אלא שוב אל הכלל "אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך" ולא רק בתוך עמינו אלא "יִזְכְּר֤וּ׀ וְיָשֻׁ֣בוּ אֶל־יְ֭קֹוָק כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִֽשְׁתַּחֲו֥וּ לְ֝פָנֶ֗יךָ כָּֽל־מִשְׁפְּח֥וֹת גּוֹיִֽם: כִּ֣י לַ֭יקֹוָק הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם: "אבל עד אז כל אחד מאיתנו חייב להפנים את תפילתו הנפלאה של רבי מאיר מאפטא:

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים יָדַעְתִּי כִּי הִנְנִי בְּיָדְךָ לְבַד כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. וְאִם גַּם אֶתְאַמֵּץ בְּעֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת וְכָל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל יַעַמְדוּ לִימִינִי לְהוֹשִׁיעֵנִי וְלִתְמֹךְ נַפְשִׁי, מִבַּלְעֲדֵי עֻזְּךָ וְעֶזְרָתְךָ אֵין עֶזְרָה וִישׁוּעָה. וְאִם חָלִילָה יַחְפְּצוּ כֻּלָּם לְהָרַע אָז אַתָּה בְּחֶמְלָתְךָ תָּשִׂים עֵינֶיךָ עָלַי וְתַשְׁקִיף עָלַי לְטוֹבָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ.  הִנֵּה חֲבָלִים נָפְלָה לִי בַּנְּעִימִים, וִישׁוּעָתִי בָּאָה, וְעֶזְרָתִי תִגָּלֶה.

לָכֵן עָזְרֵנִי רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לִהְיוֹת עֵינַי פְּתוּחוֹת לִרְאוֹת תָּמִיד אֲמִתּוּת הַדָּבָר הַזֶּה, וִיהִי תָּקוּעַ וְקָבוּעַ אֱמוּנָתְךָ בְּלִבִּי בְּכָל עֵת לְבַל אָסוּר לֹא בְדִבּוּר וְלֹא בְמַעֲשֶׂה וְלֹא בְמַחְשָׁבָה לַעֲבֹד זוּלָתְךָ חָלִילָה, כִּי אִם תִּרְדֹּף נַפְשִׁי רְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת. גַּם עָזְרֵנִי לְבַל יָמוּשׁ מֵרַעְיוֹנַי וּמִלִּבִּי גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרוֹתֶיךָ וְהוֹפָעַת חִיוּתְךָ בְּכָל רֶגַע, וְקֹטֶן עֶרְכִּי בֵּין מַעֲשֶׂיךָ, וּמַה נֶּחְשָׁב אֲנִי בֵּין יְצוּרֶיךָ, וּכְאַיִן אֲנִי נֶגֶד בְּרוּאֶיךָ אִם גַּם הָיִיתִי נָקִי מִכָּל חֵטְא, וּמַה גַּם כִּי עֲוֹנוֹתַי רָבוּ לְמַעְלָה רֹאשׁ נְקַלֹּתִי מִכָּל בְּרוּאֶיךָ כִּי הֵם עוֹשִׂים רְצוֹנְךָ אֲשֶׁר לְכָךְ נוֹצְרוּ וַאֲנִי בְּגֹבַהּ לִבִּי מְתֹעָב בְּעֵינֶךָ.

וְעָזְרֵנִי לִהְיוֹת מִדַּת הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת רוּחַ דָּבוּק בְּלִבִּי וּבְרַעְיוֹנַי בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע, וְתִהְיֶה יִרְאָתְךָ עַל פָּנַי לְבִלְתִּי אֶחֱטָא, וְיִשְׂמַח לִבִּי תָמִיד בְּךָ אֲשֶׁר בְּרָאתַנִי לִכְבוֹדְךָ, וְאַהֲבָתְךָ תִּבְעַר בְּקִרְבִּי, וּמֵחָכְמָתְךָ תַּאֲצִיל עָלַי לִהְיוֹת נֶגֶד עֵינַי גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרָתֶךָ וּמִעוּט עֶרְכִּי וְחֶסְרוֹן בִּינָתִי, וְלֹא יִגְבַּהּ לִבִּי, וְלֹא אֶרְדּוֹף אַחַר הַכָּבוֹד וּגְדֻלָּה וְעֹשֶׁר כִּי אִם תִּכְסֹף נַפְשִׁי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ, וְאֶהְיֶה מוּכָן בְּכָל רֶגַע לִמְסֹר נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי וְגוּפִי וּמְאֹדִי עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, וְהָסֵר כָּל הַמָּסָכִים הַמַּבְדִּילִים בֵּינִי לְבֵינְךָ, וְהַחְזִירֵנִי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ.

ויֻנְעַם לִי כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְלֹא יְבַלְבְּלֵנִי שׁוּם עִנְיָן מֵעֲבוֹדָתְךָ הָאֲמִתִּית, וְלֹא תַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עָלַי וְלֹא קִנְאָתִי עַל אֲחֵרִים, וְלֹא אֶתְאַוֶּה לְשׁוּם דָּבָר זוּלַת רְצוֹנְךָ, וְהוֹרֵינוּ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ לְעָבְדְּךָ בְּלֵב נָבָר וְזָךְ וּבְשִׂמְחָה וְרוּחַ נְמוּכָה וּבְאַהֲבַת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְיִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ עַל יָדִי וְעַל יְדֵי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת וְלֹא יִמָּצֵא פְּסוּל בָּנוּ חָלִילָה, וְנִנָּצֵל מֵחִלּוּל הַשֵּׁם, וְנִזְכֶּה לַעֲסֹק בְּתוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ בִּתְמִידוּת מִתּוֹךְ הַרְחָבָה, בִּתְשׁוּבָה וּבְדַעַת וּבְשִׂמְחָה וְלֵב טָהוֹר, וְנִשָּׁמֵר מִכָּל חֵטְא וּמִכָּל עָוֹן, וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תוֹרָתֶךָ וּבְמִצְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם וָעֶד, וְנִזְכֶּה לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוִינוּ וְלֹא נֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא נִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן: