אולי הסיטואציה הבאה תראה לכם מוכרת: אתה יושב באירוע משפחתי. מימינך יושב הבן דוד החילוני, בוגר יחידה 8200 וכעת לומד הנדסת תוכנה בטכניון; משמאלך יושב הבן דוד החרדי, בוגר ישיבה קטנה וכעת אברך ב'כולל' עלום בבני ברק.

עם מי יותר נוח לך לדבר? או יותר נכון לשאול מן הצד ההפוך: עם מי יתחילו הויכוחים יותר מהר? עם יד על הלב, רבים מתוכנו מרגישים יותר קשר לבן דוד החילוני. מדוע זה כך? ישנן הרבה תשובות: הוא זורם ולא מטיף, אני לא מרגיש מאוים ממנו, יש איתו הרבה יותר נושאי שיחה משותפים (לא בהכרח נתון מעודד). אולם מעל הכל, הקרוב החילוני הוא הנציג של 'העולם הגדול'. העולם שאנו כדתיים-לאומיים כל כך רוצים להשתלב בו.

לעומת זאת, הקרוב החרדי מסמל בשבילנו את הפרובינציאליות, את התרבות הדתית שהיא אמנם חלק מהותי מחיינו אולם נמצאת בתחרות מתמדת עם חלקים נוספים, שלעיתים נדמים כקוסמים הרבה יותר. העולם הזה, נחלתה של התרבות החילונית, הוא ממשי, צבעוני, חי ותוסס. העולם הרוחני לעומת זאת – לימוד תורה, קדושה, עבודת המידות – נתפס כחיוור וחסר ממשות.

מי יקבל יותר קרדיט חברתי במשפחה ובסניף: מי שהתקבל לסיירת מטכ"ל או מי שהתקבל לישיבה גבוהה? היכן ירגישו ההורים יותר גאווה בבן: כאשר יסיים דוקטורט (או יותר טוב, שיעשה אקזיט) או כאשר יסיים מסכת?

יש עתיד גדול עם החרדים

אז נכון. אנו מאמינים שצריך ואפשר לאחד את שני העולמות, ויש לנו ביקורת מוצדקת על החברה החרדית. גם הכוחנות של המפלגות החרדיות בעשרים שנה האחרונות לימדה אותנו דבר אחד או שניים על מי אנו יכולים לסמוך באמת.

ייתכן אף שמבחינה טקטית צריך לחבור כעת עם כוחות אחרים בפוליטיקה הישראלית על מנת לתקן עיוותים מסוימים שהשתרשו במגזר החרדי. אולם ההבנה כי מצד האמת האיש שהיינו אמורים לחפוץ לקחת לאי בודד הוא הרב שטיינמן ולא יאיר לפיד (בהנחה כמובן שהרב קוק לא היה פנוי) – הבנה זו צריכה להתיישם ברמה הנפשית והאסטרטגית.

לכל מי שיזדמן להיכנס בחצות (!) ליל שבת לישיבת פונוביז' ולראות מאות בחורים שוקדים על תורתם, ויתרה מזאת – להתיישב ללמוד לצידם ולהרגיש כיצד יחדיו אנו מתחברים לאותם מילים מקודשות שעוברות בעם ישראל מדור לדור – מי שעשה זאת, לא יכול שלא לאהוב ולכבד אותם. הגרעין האורתודוכסי הנוקשה שמגולם בחברה החרדית החזיק את עם ישראל במשך אלפיים שנה, ועדיין, גם במדינת ישראל יש לו מקום.

החברה החרדית מצויה בתהליכי שינוי בלתי-הפיכים מצד כוחות פנימיים הצומחים בקרבה, ועולם התורה – במשמעות העמוקה והחיובית של המילה – הוא עולם היודע להתחדש בקצב שלו.

יש עתיד גדול עם החרדים אם נשכיל לתת להם את התחושה שאנו איתם לא פחות, ואולי יותר, מאשר עם העולם החילוני. אסור לנו להפנות להם כתף קרה בשעתם הקשה (וזאת על אף שחלקם הפנו לנו כתף קרה בשעתנו הקשה). אפשר לצמוח ביחד.

==

הרב חגי לונדין הוא ר"מ בישיבת ההסדר שדרות וראש בית המדרש בקריה האקדמית אונו.