מי אוהב את השבת?
אמא ואבא!
מי אוהב את השבת?
סבתא וסבא!
מי אוהב את השבת?
אני, אתה ואת.
כל העולם כמעט!…
שבת של חילונים
השבת, כפי שהיא מצטיירת בשירו המוכר של אהוד מנור, "מי אוהב את השבת?", באה לידי ביטוי במישור האישי. אמנם, "כל העולם כמעט" אוהב את השבת – אך "כל העולם" מציין אוסף של יחידים – אמא ואבא, סבתא וסבא, אני אתה ואת – ולא תודעה כללית. לשבת אין אמירה ציבורית, לשבת אין בשורה.
בהתאם, מנור רואה את השבת כאובייקט. "מי אוהב את השבת?" השבת היא מושא לאהבה. האדם, הפרט, הוא אשר תופס את השבת, הוא אשר מגדיר את השבת, הוא אשר אוהב את השבת. השבת אינה כופה מאומה – לא את עצמה, ולא משמעות מסוימת. אין לשבת מגמה או תכלית מעבר לאלה שהאינדווידואל מקנה לה.
בספר חדש, "מי אוהב את השבת?" מלווה באיוריו של מנחם הלברשטט (כנרת, 2012). ונדמה, שבחירתו של הלברשטט להציג את המשפחה שבשיר דווקא כחילונית נאמנת לרוח השבת שמנור משדר. השבת אינה חייבת לכלול ממד רלגיוזי, מערכת יחסים בין האדם לבין האלוהים, לבין המוחלט. אלוהים מחייב את האדם – והשבת, כאמור, אינה מחייבת דבר.
לכאורה, הבנתו של מנור אינה תואמת את מקורו האלוהי של השבת. היאך ניחן האדם בבעלות תודעתית על מושג שראשיתו בבלתי נתפס, בבלתי ניתן להיתפס? אלא, שחתירה אחר יסודות השבת במקרא ובחז"ל מגלה תמונה, שבאופן מפתיע, דומה למשתקף ב"מי אוהב את השבת?".
תני תנא קמיה דרבינא: 'מקדש ישראל והשבת והזמנים'. אמר ליה: אטו שבת ישראל מקדשי ליה? והא שבת מקדשא וקיימא! אלא אימא: 'מקדש השבת ישראל והזמנים'. (ביצה יז ע"א).
בפנינו שני נוסחים לחתימת הברכה האמצעית של מוסף ביום טוב שחל בשבת או בשבת חול המועד. התנא גורס "מקדש ישראל והשבת והזמנים", אך רבינא אינו מקבל את עדותו. לא הגיוני להקדים את ישראל לשבת: ישראל אמנם מקדשים את הזמנים, אולם השבת מקודשת וקיימת, ללא קשר לישראל! לפיכך, לדעת רבינא, נכון יותר לגרוס "מקדש השבת ישראל והזמנים".
שבת או היום השביעי?
דומה, אמנם, כי בנדון דידן – ובניגוד לעשרות סוגיות – התנא עשה את עבודתו נאמנה. גרסת "מקדש ישראל והשבת והזמנים" אינה טעות במסורת בעלמא, אלא משקפת עמדה הלכתית ומחשבתית מובהקת – ולו בזכות העובדה שגם התלמוד הירושלמי מקדים ישראל לשבת (ברכות פ"ח ה"א, פסחים פ"י ה"ב).
רש"י (ביצה יז ע"א ד"ה אלא שבת) מסביר שקדושת השבת מקורה "מששת ימי בראשית, ואינה תלויה בקביעות דראש חדש". ואולם, קשה לבסס את קדושת השבת על המתואר בספר בראשית. מעיון בפשטי המקראות, לא ברור שהשבת נועדה להפוך לתופעה שגרתית, ולא חד-פעמית. ה' שבת ביום השביעי; האם עובדה זו מכריחה אותנו להניח שהיום השמיני נהיה ל'יום ראשון' (Sunday)? שהיום הארבעה עשר והעשרים ואחד נהיו לשבתות אף הם? ואמנם, מובא שה' בירך וקידש את היום השביעי (בראשית ב', ג) – אך ההקשר המיידי (שם, ב) רומז שהיום השביעי האמור הפסוק הינו היום השביעי הקמאי, ולא יום השביעי לדורי דורות.
יתר מכן: אין סיבה הגיונית לייצור יחידת זמן קבועה בת שבעה ימים. אין תופעה טבעית שמאפיינת 'שבוע'. אדם יכול לצאת החוצה, ועל בסיס ראות עיניו, להבין מהו יום, מהו חודש, מהי שנה. אבל שבוע? למה שיעלה מושג כזה בדעתו? בהתאם, ספר בראשית מזכיר יחידות זמן טבעיות: המציאות מתחלקת ל"זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה" (שם ח', כב).
היכן אנו פוגשים לראשונה את המושג 'שבוע'? היכן נקבעה השבת כאירוע שבשגרה? בפרשיית המן. "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שמות ט"ז, כו). והנה, בפירושו לשבת בראשית, מציין רש"י:
ויברך ויקדש – ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד להם עומר לגלגלת ובששי לחם משנה, וקדשו במן שלא ירד בו מן כלל והמקרא כתוב על שם העתיד (בראשית ב', ג).
כלומר, אף רש"י מודה שביטוייה המשמעותי הראשון של שבת בראשית אינו אלא בפרשיית המן: "המקרא כתוב על שם העתיד". ואם כן, למרבה ההפתעה – מתברר, כי המושג 'שבת' נולד מתוך תלונה, מתוך ניסיון, דיעבדי באופיו. השבת אינה טבעית, ואינה מתוכננת.
זאת ועוד. אם יסוד קדושת השבת בפרשיית המן, הרי שהקדושת הזמן האנושית, ה'מלאכותית', קודמת לה. כבר נצטוו ישראל "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות י"ב, א)! כבר נצטוו ישראל לקיים את חג הפסח – על-פי קביעתם, כמובן – שנה בשנה!
דווקא בדברי רבינא ניתן למצוא רמז לכך. שבת "מקדשא וקיימא". במקום אחר, רש"י (ברכות מט ע"א ד"ה מקדש השבת) מבאר שהשבת "קדישא וקיימא" – אך אין זו לשון הסוגיה. השבת מקודשת – לא קדושה. אין בה קדושה אימננטית, קדושה מלכתחילה. השבת לא התקדשה מקדמת דנא. השבת התקדשה בנקודת זמן מסוימת, הובאה לה קדושה. מתי? הווי אומר בפרשיית המן.
בני ישראל קידשו את השבת, קיבלו אותה על עצמם. ייתכן שזהו הניסיון שמזכיר ה' – "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (שם ט"ז, ד): לא אם העם ישמור על מצוות לקיטת המן, אלא אם העם יסכים לקבל על עצמו יחידת זמן חדשה לחלוטין, יחידת זמן שאינה הגיונית: שבוע, שבת. האם העם, שזה-עתה יצא לחירות, שזה-עתה קיבל את הזכות לקבוע לעצמו את הזמן יאות לקבל על עצמו יחידת זמן שונה – רק משום שה' ציווה? התשובה היא חיובית: ישראל הסכים לקבל על עצמו את השבת.
עתה, השבת אינה אירוע ש'קיימת', שנכפית על עם ישראל. גם את השבת קיבל העם על עצמו, מתוך בחירה מודעת. האדם שולט על הזמן, האדם מעצב אותו – והאדם לוקח אחריות עליו.
זוהי, אם כן, שיטת התנא האנונימי. ישראל קידש את השבת, קבע לעצמו את השבת – כפי שמקדש, כפי שקובע לעצמו, את הזמנים. ממילא, יש היגיון עצום בהקדמת ישראל לשבת בחתימת הברכה. ברוח זו, טוען הרי"ד סולוביצ'יק שמדי שבת בשבתו עם ישראל מקדש עליו את השבת – במעשה הקידוש (שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל, ח"ב, "קידוש כמקדש השבת"). וברוח זו, טוען אהוד מנור שכולנו אוהבים את השבת.
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים