בואו נשים את הקלפים על השולחן: הסיבה בה"א הידיעה לשחיקה רוחנית בשנות הלימוד באקדמיה – איננה בגלל דעות הכפירה הנשמעות בחוג לפילוסופיה (מי בכלל נרשם לשם?); גם לא בגלל הלחץ למבחנים שאיננו מאפשר תפילות במניין (בואו לא ניסחף, הא?); ואפילו לא בגלל ויכוח עם יו"ר התא הצעיר של 'שלום עכשיו' ביום הסטודנט (מי מדבר עם החננה המשעמם הזה?).

הסיבה הרבה יותר פשוטה: השהות האינטנסיבית בתוך הווי של חברה חילונית. להשפעה החברתית של הווי חיי הקמפוס על נפש הסטודנט הדתי יש כמובן היבטים רבים אולם במאמר זה נתמקד באחד הרגישים שבהם והוא: החיכוך היומיומי עם בנות/בני המין השני!

אף אחד לא חוזר בשאלה בגלל שלא הצליח להתמודד עם הרצאותיו של פרופסור אסא כשר אולם רבים רבים מוצאים עצמם לאחר כמה חודשים באקדמיה עם יחס קריר לקדושה בגלל הבחורה היושבת לידם בהרצאות, בדשא ובמזנון.

נרחיב מעט את הדברים: האתגר המרכזי העומד בפני הצעיר הדתי בשהותו בקמפוס איננו רעיוני מופשט אלא מאד ממשי.

בניגוד לבני עקיבא ששם אחרי הכל היינו ילדים; ובניגוד למסגרת הצבאית בה אין כמעט מגע עם בני המין השני; ובניגוד למקום העבודה העתידי בו אתה ורבים מהסובבים אותך יהיו מבוגרים ובעלי משפחות; הרי הקמפוס מתאפיין בהווי של חברה צעירה חילונית ללא מחויבויות.

בחורים ובחורות, רובם בשנות העשרים של חייהם, בשלב של גיבוש זהות, ללא מסגרת משפחתית מחייבת, בלבוש שאינו תמיד תואם את גדרי הצניעות ובתחושה ש'ניתן לנסות הכל' – החל ממה שמעשנים וכלה באופן בו מבלים בנים עם בנות.

הדברים כמובן מתחילים בקטן: בדיחה שנונה שלך המעוררת צחוק אצל הבחורה החילונית (העמוקה והערכית כמובן. זה שהיא יפה זה בכלל לא מעניין אותך…) המלווה בטפיחה ספונטאנית על הכתף ("הרגת אותי, בחיי, אתה גדול"); בקבלת דוא"ל פנימי ששם כל התכתבות נחתמת בתמימות (שלה לפחות) ב"אוהבת" או "נשיקות";

משם זה ממשיך ללימוד משותף למבחן הגדול ("היא פשוט היחידה שתוכל להסביר לי את החומר"); וכלה (?) בבילוי משותף בערב ("לא עשינו כלום, סתם יצאנו עם כל החבר'ה מהקורס לשתות משהו, מה יש?").

אי אפשר שלא להישחק ממפגשים כאלה, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע. נוסיף על כל זאת כאמור חיי-מסגרת אינטנסיביים בהווי תרבותי חילוני העוסק חלק גדול מהזמן בדיבורים על כסף, טיולים לחו"ל ו'האח הגדול' (ובואו נחסוך כאן את קריאת הביניים של: 'היי, בלי הכללות! יש כאלה שהם רציניים וערכיים' וכו') + שהות בחברה אקדמאית פוסט-מודרנית המטיפה לתכנים של ליברליות, חוסר מחויבות והטלת ספק כרוני – כל אלה יחד יוצרים מכבש לחצים אדיר על הנפש, ורבים חללים הפילה.

מי שראה כיצד מתנהגים לעיתים בוגרי ישיבות הסדר עם בחורות (גם דתיות אגב) בהפסקות, או את הצורה בה משוחחות לעיתים צעירות דתיות נשואות עם סטודנטים חילוניים – לא יכול להישאר בתמימות של 'לי זה לא יקרה'.

אז מה עושים?

א. ראשית, החכם עיניו בראשו ומלכתחילה עדיף לא להכניס עצמך לסיטואציות כאלה. כלומר עדיף ללכת ללמוד במסגרות אקדמאיות נפרדות כדוגמת מכון לב וגם כאן בבקשה בואו נחסוך את הפזמון של: 'אנו לא מפחדים מהתמודדות' וכו'. אדם לא אמור לחפש לעצמו חיים קשים בדווקא; את ה'קידוש שם שמים' ו'שינוי החברה הישראלית מבפנים' תשמרו למקום העבודה בעתיד.

אם אין ברירה (אין שם את התחום המקצועי שאתה מעוניין, מיקום גיאוגרפי וכו'), נסה לבחור מסגרת אקדמאית המאפשרת שילוב עם בית מדרש לסטודנטים. אצל בנים – קיימות מסגרות מסודרות (הכולל בבר אילן, מסגרת בוגרי צבא של עלי-אריאל וכו'); אצל בנות – יש כיום ב"ה מוסדות רבים בהם קיימת מדרשה שבועית וכדומה.

אין לך זמן או אפשרות – נסה לפחות להיות קשור לבית מדרש המצוי בקרבת הקמפוס (אגב, יש היום ישיבות המאפשרות אש"ל בתנאי פנימייה לסטודנטים. מומלץ מאד. זה גם יחסוך לך אכילה יומיומית של פירה העשוי מ'מנה חמה').

ג. בנה לעצמך 'קוד התנהגות' בקמפוס: להקדים להרצאות (לפחות בחודשי הקיץ) ולשבת בשורה הראשונה; ללמוד רק בקבוצות לימוד נפרדות (תארגן לעצמך קבוצה, מה יש?); לא להסתובב במעונות שלא לצורך (בכלל, עדיף מאד למצוא מקום מגורים אחר אם ניתן) וכדומה.

ד. הדבר החשוב ביותר: הצטרף למסגרת חברתית דתית (או צור מסגרת כזו) שתהפוך להיות מעגל חיי-החברה המרכזי שלך בקמפוס. קבוצה כזו תעניק לך הרגשת שייכות שהיא קריטית הרבה יותר מלימוד תכנים שכליים.

המפגש של אותה מסגרת חברתית יכול להיות סביב שיעורים, בילוי משותף, טיולים, סעודות שבת, מסיבות ראש חודש – וכן, גם סביב מפגשי בנים/בנות לצורך הקמת בית. כדאי מאד שתהיה דמות תורנית משמעותית הקשורה לקבוצה הזו, בעיקר בליווי וביחס אישי.

ה. מעבר לכל אלה – כמובן העצות הרגילות: קביעת עיתים לתורה, הקפדה על תפילה במניין (זהירות. לא להזניח!), שינון הלכות לשון הרע, שמירת העיניים, דיני ייחוד, קשר לתלמידי חכמים וכן הלאה. אין קיצורי דרך.

לסיכום: שנות הלימוד באקדמיה הינן שנים קריטיות לעיצוב האישיות. אלה גם השנים בהם פעמים רבות מתקבלות ההחלטות הגדולות של החיים: בחירת בת זוג, בחירת מקום עבודה ומקום מגורים לשנים הבאות.

אסור לתת לשנים הללו לעבור ללא קשר לתורה ולקדושה. ההכנה לחיים בקמפוס צריכה להיות לא פחות חשובה מההכנה לשירות הצבאי. הקדש לזה זמן וחשיבה ובעז"ה השנים הללו יהיו לברכה ולהצלחה. כל טוב.

==

המאמר מנוסח ברובו בלשון זכר (וכן הדוגמאות) מפני שהשהות בחברה מעורבת היא בעיה רגישה בעיקר אצל בנים. יחד עם זאת, יש בו עקרונות התקפים גם לבת הדתית בקמפוס.

הרב חגי לונדין הוא ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות