בעקבות התערוכה "בין דוד לגוליית – חידת קיאפה"

בעקבות מאמרי ב"סרוגים" אבסורד: תערוכה תנ"כית שלא מאמינה בתנ"ך, שזכה לתגובות רבות, כולל מאוצרי התערוכה, ברצוני לסקור לפני הקוראים, מה מסתתר מאחורי הפולמוס הסוער הזה.

מאז החלו המדענים, לפני כמאתים שנה, לדבר על עולם שגילו מיליארדי שנים, ועל הופעת האדם לפני עשרות אלפי שנים, החלו להתערער אצל הנוצרים האמונה במוחלטות של ספורי התנ"ך, (דבר שלא קרה אצל חכמי ישראל האמונים על חכמת הקבלה וסתרי התורה שבה).

הדבר הביא בעקבותיו לגל הרפתקנים אשר שמו נפשם בכפם לצאת למזרח התיכון, ולחפש הוכחות על אמיתות סיפורי המקרא, בכדי לשמור על מהימנות כתבי הקודש וכדי שלא תתמוטט האמונה בהם. הם החלו לחפור בבבל, במצרים בארץ ישראל ובשאר ארצות, דבר שהביא להתפתחות מקצוע מדעי חדש – הארכיאולוגיה. התגליות של אותם ארכיאולוגים ראשונים ושל הבאים אחריהם עד היום, מעמידים את ספורי התנ"ך, את העובדות ההיסטוריות שבו, את הדמויות המופיעות בו ואת הכרונולוגיה שלו במבחנים מדעיים שלא היו כדוגמתם.

במקביל, עם התערערות אמינות התנ"ך, בעיני הנוצרים הוא גם איבד מקדושתו, והחלו לראות בו ספרות לכל דבר, הניתנת לפרשנות ולטיפול טקסטואלי ככל ספרות אחרת. מכאן ועד למדע "בקורת המקרא" הדרך הייתה קצרה, וימי שנותיו של מדע זה, כימי הארכאולוגיה שבאה להוכיח את אמינות התנ"ך. אלא שאלו באים לערער (מבקרי המקרא) ואלו באים לאשש (הארכאולוגים הראשונים).

הממצא תומך בתנ"ך או סותר אותו?

"מדע ביקורת המקרא" עוסק בבחינת המקרא עצמו, שעיקרו ניתוח ספרותי ביקורתי של הטקסט[1], עושה הבחנה בין רבדיו השונים, והערכת המגמות ההיסטוריות והרעיונות המשתקפים בעריכתו. לעומת זאת מדע הארכאולוגיה מושתת ביסודו על בחינות ממצאים חוץ מקראיים אשר עיקרן עימות התאור המקראי עם עדויות שמחוץ למקרא.

למדעני "ביקורת המקרא" אין בעיה להעביר ספרים בתנ"ך מתקופה לתקופה (כלומר שמחבריהם חיו שנים רבות אחר הארועים המתוארים בספריהם), אין להם כל קושי לומר כי ספרים מסוימים נתחברו על ידי מחברים שונים, ואף למיין ולסווג קטעים שונים בכל ספר ולשייך אותו למחבר זה או אחר, וכן לפקפק באמינות ובאותנטיות של הכתוב בספרים אלו. הרעיון שהדברים המובאים הם דברי א-להים שנגלה לבני אדם נשלל על ידם על הסף אם בכלל יש א-להים אצל חלק מן החוקרים. בכלל יש לדעת כי בעולם הנוצרי הנביא נתפש כמי שמדבר על א-להים, בעוד ביהדות זה מי שהא-להים מדבר אליו.

בארץ ישראל למשל הוביל את הגישה של "ארכיאולוגיה להצלת התנ"ך" הארכיאולוג והתיאולוג האמריקאי וילאם פוקסול אולברייט[2]. כאשר נתמנה בשנת תרפ"א למנהל בית הספר האמריקני לחקר המזרח בירושלים, יצא לקעקע את טענות ביקורת המקרא.

מחלוקת בין ארכיאולוגים

אחד הדברים המפתיעים הוא שישנה מחלוקת בין הארכיאולוגים האם הממצאים הארכאולוגיים מאששים את התנ"ך או סותרים אותו. מצד אחד יש תגליות המאשרות את התנ"ך ומצד שני אחרות הסותרות אותו. ועוד מפתיע שמסקנות "מבקרי המקרא" הופכות להיות אצל הארכיאולוגים עובדות מדעיות ללא עוררין המזינות את הפרשנות של הממצאים הארכאולוגיים.

להלן מספר דוגמאות:

האבות: אין זכר לסיפורי האבות מלבד התנ"ך. כל סיפורי האבות מפוקפקים מאד לדעת מבקרי המקרא. וכן מתוך עובדות ארכאולוגיות שהגמל עדיין לא היה בשימוש האדם (עדיין לא היה מבוית) בתקופה המיוחסת לאבות, הנה והוא המופיע בסיפורי האבות – אליעזר ורבקה.

יציאת מצרים: מופיעה הרבה במקרא, לא נמצאו שרידים ארכיאולוגים לסיפור יציאת מצרים וכו'. לא נמצאו תעודות מצריות למהימנות התאור.

מעמד הר סיני: לא נזכרת בכל המקרא פרט לספר שמות ודברים, ומאוחר יותר בספר נחמיה. גם לא נמצאו לכך עדויות ממקורות חוץ מקראיים.

יריחו: נמצאו בחומת יריחו שרידים של רעידת אדמה אולם תיארוך אותה רעידת אדמה אינו תואם את תקופתו של יהושע בן נון.

חצור הגלילית: בתקופה המיוחסת לשלמה לא נמצאו ממצאים המעידים על עיר בגודל המתואר בספר מלכים.

תקופת בית שני: לפי חז"ל 420 שנה, לפי המחקרים 590 שנה. עיקר המחלוקת על תקופת בית שני הנזכרת במקרא (תקופת פרס). לגבי שלטון יוון והלאה כמעט ואין מחלוקת.

כשהמדע סותר את התנ"ך

אלו רק דוגמאות מספר מן הסתירות המעסיקות את עולם הארכאולוגיה וביקורת המקרא גם יחד. לא פעם מנסים מבקרי המקרא ל"תקן" את התנ"ך על סמך ממצאים מדעיים וכו' או להפריך חלקים שלמים ממנו אם אין הם עומדים בביקורתם המדעית.

כיצד עלינו לטפל בסתירות אלו, ובתגליות ומחקרים מדעיים מעין אלו? האם עלינו לומר התורה (התנ"ך) תידחה מפני התגליות המדעיות, או שמא נבטל כל תגלית הסותרת את התנ"ך. או שמא ננקוט בגישה כי התנ"ך איננו ספר היסטורי ולכן עובדות היסטריות אינן מתחום התעניינותו, או שמא ננסה למצוא תרוצם דחוקים המיישבים את הסתירות במה לבחור?

יש לדברים גם השלכות אמוניות. חלק ממצות התורה הן "זכר ליציאת מצרים". אם לפי המדע לא הייתה יציאת מצרים (כי אין עדויות חוץ מקראיות לכך), לא היה מתן תורה, ספק אם היו אבות, כיצד נקבל את המדע הזה? הוא משמיט את כל בסיסו של עם ישראל את בסיסן של מצוות התורה. אם עצם קיום האבות מוטל בספק, הרי שכל קיומו של עם ישראל בני אברהם יצחק ויעקב מוטל על שולחן הביקורת המדעית. יש לציין כי סתירות אלו, הן לאין ערוך משמעותיות יותר, מאשר השאלות שהועלו קודם לכן לגבי גיל העולם ותורת ההתפתחות. אם כן, מה עושים? איך מתמודדים עם סתירות אלו?

תחום זה הוא היום בעין הסערה בקהילה המדעית. כל תגלית חדשה מתפרשת ע"י מצדדי המקרא כעוד הוכחה לאמיתות התנ"ך וע"י מתנגדי התנ"ך כעדות לסתירת התנ"ך. מה שמראה, שכל המדע הזה איננו מדע "מדויק" וסתמי כמו שאנו רגילים לראותו במדעים המדויקים, דוגמת הפיסיקה, הביולוגיה והמתמטיקה. מתברר שמדע זה טעון הרבה דעות קדומות של כל חוקר וחוקר, כל אחד עם הדעות הקדומות שלו, אשר משפיעות ישירות, גם ובעיקר, על המסקנות ה"מדעיות" שלו.

ולכן בהתאם לכך, יש לקחת בחשבון כי כל ממצא וכל פרשנות לממצא, במדע הארכיאולוגיה שלא כבמדעים אחרים, הוא בערבון מוגבל. עוד יש לדעת כי ה"קנאות" בתחום זה היא מעל לכל פרופורציה, לקנאות הקיימת במדעים אחרים. אם מישהו מערער על דברי איזה מלומד שכבר קנה לו שם, הוא נתון להתקפות אישיות חסרות תקדים שאין אנו מוצאים שכמותן בתחומי מדע אחרים. כל זה נובע מן המידע הכל כך זעום שיש עדיין אצל חוקרים אלו עד כדי כך שהם בונים תאוריות שלמות על סמך שרידי ממצאים, וחלקיקי הפזל הגדול של ההיסטוריה שעדיין לא נחשפה, עד כדי כך שכל ממצא חדש יכול לאשש או למוטט באחת תאוריות אלו.

על כן כל מי שבא לדון בכל אותם הסתירות "תנ"ך מול ארכאולוגיה", עליו לקחת בחשבון, את הרקע "המדעי" עליהן הן מתבססות, הנחות היסוד שלהן, ודרכי פעולתן של העומדים מאחורי המסקנות. ולשים בסוף כל "מסקנה" סימן שאלה גדול – אולי? עד לממצא הבא, שיאושש או יסתור את המסקנה הזמנית הנוכחית.

 

[1]     שאבי אבותיו הוא הפילוסוף ברוך שפינוזה (1632-1677 לספה"א).

[2]     ויליאם פוקסוול אולברייט (24 במאי 1891 – 20 בספטמבר 1971) ארכיאולוג, בלשן ומומחה לחרסים. מחקריו העיקריים בנושא המזרח הקדום בתקופת המקרא, מקורות מצריים וכתבי יתדות. אחד החשובים שבחוקרי ההיסטוריה של ארץ ישראל בתקופת התנ"ך ונחשב לבר סמכא בנושא. אחד מחשובי הארכיאולוגיה המקראית. אולבריט ערך חפירות ארכיאולוגיות ברחבי המזרח התיכון, רבות מהן בארץ ישראל, מהן ראויות לציון מיוחד החפירות שערך בגבעת שאול, דביר, בית צור ובית אל. בין מחקריו הבולטים ניתן לציין את אימות מקוריותן של מגילות ים המלח (המגילות הגנוזות), חקירת חותמות למלך מתקופת חזקיהו, וחשיפה ראשונה בארץ ישראל (1923) של תל קבורה, סמוך לירושלים.