"נגמרו הנקניקיות, אתה אומר לי?"

"כן. אבל יש עוד כנפיים."

אייל נשכב בחזרה על האדמה הלחה. "עוד לא עשר וחצי ואין כבר מה לאכול… אני חותך גג באחת."

רועי השיב במבט תמוה. "מה אחת? אנחנו עד הבוקר פה. למה אספנו קרשים חודשיים? סתם לקחנו את כל העגלות של הסופר כדי לסחוב?"

"גם כן עד הבוקר. סתם יושבים פה. אין לי כוח להיות פה בשלוש עם החבר'ה הנואשים עם הגיטרה שאי אפשר לראות את האקורדים בחושך. תן לי כמה כנפיים ועפתי מפה."

כולם עושים מדורה

בל"ג בעומר, כל נער בישראל יוצא ובונה מדורה. אין בין פירומן לזורם עם החבר'ה, בין מדריך בתנועת נוער לבחור שקדן שלומד בהשקעה את תורות רבי שמעון בר יוחאי, כולם עושים מדורה. והמנהג נובע ממקורות חז"ל, כך שההזדמנות היא גם מצווה. אבל מה קורה במדורות האלה?

המסתובב בין מדורות בערב המועד ימצא המון אנשים, לא מעט אוכל, ומספר לא מבוטל של גיטרות חסרות מיתר, אבל האם ימצא תוכן – תוכן יהודי כפי שראוי ומתאים ליום ציון להילולות של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס, לפרוץ מרד בר כוכבא, לסיום המגיפה של תלמידי ר' עקיבא? לא תמיד.

בתור אדם שעובד בתנועת נוער, חשוב לי שלא נשוט על סדר היום שלנו במעגל השנה. יש לנו בלוח שנה מועדים וחגים בשפע, ואנחנו לפעמים נוטים לעבור עליהם מתוך הרגל וללא חשיבה מרובה. ודווקא בל"ג בעומר – יום עם ערך דתי רב אך תפיסה כללית באנאלית במקצת – יותר מכל. אז למה שלא נהפוך את החוויה של ל"ג בעומר למשהו קצת יותר מהבערת שתי משאיות קרשים?

מהסיבה הזאת קידמנו מהלך בתנועה. שוחחנו עם קומונרים, דיברנו עם מדריכים, הוצאנו חוברת תוכן והוואי לערב המיוחל. השנה משנים כיוון – במקום לשבת כל הערב ולהתבטל, אנחנו עוסקים בענייני דיומא. במקום לגנוב קרשים ועגלות סופר, אנחנו מעמיקים בענייני בן אדם לחברו. ומה יותר שייך מאשר לעשות תיקון לחטאם של תלמידי ר' עקיבא, שנענשו מתוך שלא נהגו כבוד זה בזה?

אני קורא השנה לבוני המדורות, למי שכבר היום אוסף פירמידות עץ בגובה שתי קומות. בואו נשנה את האופי של ל"ג בעומר. בואו נתקן במקום להרוס. השנה, במקום לבזבז את ההזדמנות – ננצל אותה.

==

נשר ארמן, הוא מלווה קומונרים בתנועת אריאל