בעקבות האירוע בו חיסל לוחם מחבל בחברון, קיבלנו מכתב קצר מקצין מוערך המשמש כמ"פ באחת מחטיבות החי"ר ומטבע הדברים חפץ בעילום שמו:

הבעיה שאנחנו לא מבינים מה זה צבא מוסרי, ויותר מטריד שבמדינת ישראל חינכו אותנו ש"מוסר" מתחבר אסוציאטיבית לאויב בעוד שביהדות מוסר מתייחס קודם כל לעצמנו.

במקום מתוקן היו דורשים מחיילים לירות על מנת להרוג כבר בהזדמנות הראשונה שהם מבינים שזה מחבל. המנהיגות יצרה כאן מציאות בלתי אפשרית ואפס מדיניות של מלחמה בטרור כך שהכל מתחיל ונגמר ברמות הטקטיות. מקרה קלאסי של "הש.ג אשם".

איפה ראשי הצבא והמדינה? מה הם עשו כדי למנוע את האירועים האלו? איך הם עוזרים למפקדים ולחיילים בשטח להתמודד עם מצבים כאלה? איזה כלים נותנים להם? למה לצבא יש אפס כח הרתעה בעייני האויב?

שאלות שלא נקבל תשובה, במקום זאת כולם ידברו בעד ונגד החייל הקטן והמסכן הזה שהכל על הכתפיים הצרות שלו. בושה לנו שהכל תלוי בחייל 1, זה מוכיח שאין כאן הנהגה ומדיניות אסטרטגית, רק אנשים קטנים שצריכים לתמרן טקטית בתוך הואקום האדיר הזה.