ידידי הרב יצחק נריה העלה לסדר היום את מצב הישיבות שלנו, נושא חשוב מאין כמותו. אני שותף לתחושה שלו בדבר הצורך לחזק את היחס ללימוד התורה בכלל ולחיזוק מעמדן של הישיבות הגבוהות וישיבות ההסדר על הסוגים והגוונים השונים שבהן.

אולם אינני חושב שהבעיה נעוצה בתקצוב הניתן כיום לישיבות, על ידי משרד החינוך. תמיד ראוי לתקצב יותר ובוודאי שיש צורך להגדיל את המימון למי שמשקיע שנים רבות ללימוד ולגדילה בתורה, אך הבעיה המרכזית איננה נמצאת במקום הזה. הקמתן של ישיבות בני עקיבא שהוביל הרב משה צבי נריה זצ"ל באה מתוך רוח גדולה שכבשה את מקומה בקרב בני הנוער. ללא כל תקציב ממשלתי. פריחתן של הישיבות הגבוהות מכל הסוגים, לא קרה בגלל תקציב זה או אחר. הוא קרה בגלל שהיה צורך רוחני גדול בהקמה של עולם הישיבות, צורך שבא מן השטח, צורך שהובילו אותו גדולי ישראל מאז קום המדינה.

ההבדל בין העולם החרדי לזה של הציונות הדתית הוא בכך שהחברה החרדית שמה את הלימוד בישיבה כדגל המוביל היחיד על פני כל הדברים האחרים. לעומת זאת, הציונות הדתית הרימה מאז ומעולם דגלים שונים. מצב הגורם בהכרח לתחרות בין הלימוד בישיבה לבין דברים אחרים.

תפיסה מורכבת זו מביאה לידי כך שלא כל מי שמוכשר ללמוד תורה בעמקות ובמשך מספר שנים רב ,הולך ללמוד תורה, כי רבים בוחרים בעיסוק בנושאים אחרים.

יתרה מזו, ישנם מקצועות כלליים רבים המושכים את לב הצעירים הרבה יותר מאשר לימוד התורה. תחומי הביטחון, החברה, המדע והכלכלה קורצים לצעירים רבים, הרבה יותר מאשר ללון בעולמה של תורה. גם מערכת החינוך הממלכתית דתית, החל מהגיל הרך וכלה בתיכון מחנכת למורכבות הזו.

נדמה לי שרובו של עולם הישיבות שלנו צריך לצאת מתוך נקודת מוצא שתלמיד ממוצע מגיע לישיבה לשנתיים-שלוש ולא יותר ובהתאם לכל לבנות תכנית לימודים מתאימה, ולא בהכרח להמשיך בסדר הלימוד המקובל בעולם הישיבות הליטאי, כפי שאומץ על ידי מרבית הישיבות שלנו. ומי שירצה להמשיך ולהעמיק ולגדול בתורה ,יוכל לעשות זאת בהמשך הדרך.

ברור שיש צורך גדול בהעצמה של לימוד התורה בכל המסגרות, כי אין אפשרות לבנות עולם רוחני יציב ועמוק, ללא לימוד תורה משמעותי, אולם העצמה זו דורשת חשיבה מעמיקה של הרמי"ם ואנשי החינוך, כי התחרות עם התחומים האחרים היא גדולה מאוד. כל זאת מבלי להזכיר את האמצעים הטכנולוגיים המציפים אותנו וגורמים לתלמידנו הסחות דעת אין סופיות.

ולעצם ההשוואה ל"חברון". כמי שמכיר את הדברים מקרוב, אני יכול לומר בפה מלא שגם שם ישנו "משבר" גדול בהיבט החינוכי – המוסרי שנגרם כתוצאה מכך שגדלותו של "בחור ישיבה" נבחנת לפי החריפות, הפלפול והידע ולא לפי רמת מוסריותו ויראת השמים שלו ומכך ש"כולם" חייבים ללכת ללמוד בישיבה. גם הם מתמודדים עם "נושרים" ועם "טלפונים לא כשרים".

לכן אני מציע לאנשי החינוך,לרבנים ולראשי הישיבות , להתמקד בשאלות החינוכיות שעומדת לפתחנו ולא בתביעה לעוד תקציבים ,כי זאת לא הבעיה העיקרית.

נדמה לי שכדאי להביא את ממכתבו של סבי, הרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל שלמד בישיבת סלבודקא, אל חברו הרב חיים מאיר גיטלסון שעלה לארץ ישראל (אביה של הרבנית רחל נריה) לפני למעלה ממאה שנים,(יא אב תרס"ט) עת היו שניהם בגיל עשרים: "התמכר לטובת ולגאולת הארץ בחומר וברוח. נהיה נא אנחנו החלוצים הראשונים ממבקשי ה' היודעים את רוממות התורה,על פי מעט מן המוסר אשר בזונו לנו. נתחבר נא לחבורה עובדת ולוחמת בארץ ובגולה,עד אשר יקבצו אלינו הרבה . ,הרבה מן הצעירים אשר לבבם קורא אל ה' ואל תורת סיני ואז נהיה אנחנו הציר היותר חשוב בכל מעגלי העבודה הגדולה ולגאולה ולחופש…" (בעקבות היראה, עמ' קצב). למרות המרחק הרב בשנים העיקרון נכון כאז,גם עתה.

אי אפשר לסיים את הדברים ללא אמירת יישר כח גדול לקרן 'אחד לאחד' בראשותו של הרב יצחק נריה העושה הכל על מנת לחזק את עולם התורה שלנו מבחינה כלכלית, ובמיוחד את האברכים העומלים על תלמודם שלהם. בודאי צריך למצוא מקורות תקציביים משמעותיים הרבה יותר מן הקיים. על מנת לבנות את עמוד השדרה התורנית-רוחנית שלנו.