דמותו של בני גנץ היא דמות מורכבת בזירה הפוליטית. הוא רחוק שנות אור מהפוליטיקאי הממוצע בישראל. הוא לא טוב באופוזיציה, לא בגלל שהוא לא חכם או כריזמטי, אלא משום שיש לו פגם אחד יוצא דופן – הוא ממלכתי.

גנץ באמת רואה את שלמות העם והאחדות כערכים עליונים. לעיתים הוא נפל לדיבור הרעיל או למאבקי כוח פוליטיים, אך בסופו של יום הוא חוזר לעצמו ומנסה להשכין שלום.

בשבוע האחרון ראינו אותו מתלבט בין חזרה לממשלה, ניסיון לשחרור חטופים, קביעת תאריך מוסכם לבחירות וניהול רגיש של המרחב הפוליטי, עד שבמוצ"ש האחרון הוא ניהל את מסיבת העיתונאים בה הציעה לחברי האופוזיציה לפיד וליברמן להצטרף ל"ממשלת פדיון השבויים". לא כולם מסכימים עם הדרך שלו; יש מי שטוען שההסכם לשחרור חטופים מסוכן ועלול להביא לחטיפות נוספות, שסיום המלחמה במצבינו ישאיר את חמאס בשלטון ויוביל למלחמה הבאה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

גנץ במסיבת העיתונאים (דוברות כחול לבן)

אך מרבית הביקורת הגיע מהמחנה שלו- אנשי האופוזיציה. ליברמן אמר ברשת ב’: “גנץ לא התייעץ איתי אלא שעה לפני מסיבת עיתונאים, הוא צלצל ולא עניתי לו. כשמתקשרים שעה לפני מסיבת עיתונאים, ברור מה הם רוצים לומר.” לפיד ציין בראיון לערוץ 12: “אם המטרה היא עסקת חטופים וסגירת תאריך לבחירות, אפשר לעשות זאת בטלפון. אין שום סיבה להיכנס לממשלה.”

רבים גם טוענים שמאחורי הקמפיין האגרסיבי נגדו עומד סגן הרמטכ”ל לשעבר ויו”ר הדמוקרטים, יאיר גולן. תיאוריה אותה גנץ לא שלל כשהשיב: “כל אחד יכול לבדוק ולהגיע למסקנות בעצמו.”

מצבו הפוליטי הקשה של גנץ ברור לכול מי שהבית אפילו לשנייה בסקרים האחרונים, מהמפלגה הגדולה במדינה לפני שנה וחצי, לאחת שנלחמת על אחוז החסימה. כדי לנסות למשוך חזרה מצביעים, הוא בחר להציג דרך ממלכתית, הסכמות, ואי-שלילת ישיבה עתידית עם אף מפלגה ציונית. הצעד אינו ציני – הוא פשוט מפגין את מהותו.

עברו מוכיח זאת: כשנכנס לממשלות עם נתניהו, לא תמיד זה היה נכון מבחינתו פוליטית, אך זה היה צעד של אדם שמעמיד את המדינה בראש סדר העדיפויות.
אני לא יודע אם מהלך זה יצליח,או אם גנץ בכלל יישאר דמות מרכזית אחרי הבחירות, אבל אני מקווה שכן. אפילו רק בשביל להראות שאהבת המדינה והממלכתיות יכולות להיות מעל הרעל הפוליטי