משפחות החטופים מטעם פורום תקווה מתנגדים למתווה על עסקת החטופים החדשה כפי שהציג אותה נשיא ארה"ב ג'ו ביידן

וכך מסרו "אחר עיון בפרטי המתווה המוצע המתפרסמים בתקשורת. משפחות פורום תקווה מתנגדות באופן נחרץ למתווה העסקה. המתווה כפי שהוצע לא רק שלא ישחרר את החטופים אלא יגזור את דינם".

וכך הם מסבירים:

1. למפלצות מחמאס יש אינטרס מובהק להשאיר אצלם חטופים חיים. דרך החזקתם הם שוללים מצה"ל את יכולותיו האמיתיות, מאיטים את קצב המלחמה ובכך מגינים על עצמם ומעלים את דרישותיהם.

2. הדרך היחידה לגרום לאינטרס הזה להעלם הוא להפעיל כח בעוצמת אדירה ולא להפסיק את המלחמה עד להבטחת שלומם של החטופים ע"י העברתם לידי הצלב האדום או למדינה שלישית.

3. כל העלאה של רעיון על עסקה בשלבים הוא גזר דין מוות לחטופים. כפי שכתבנו האינטרס של חמאס הוא לא לסיים את המשא ומתן לעולם ולהשאיר אצלו את החטופים ככל שאפשר.

4. החזרת העזתים לצפון הרצועה כמוה כסיום המלחמה. היא מורידה את אחד ממנופי הלחץ העיקריים על החמאס. במידה והמשא ומתן יגיע למבוי סתום לא נוכל לחזור ולכבוש את השטח כשמליון עזתים ובינהם חמושים חזרו לבתיהם.

5. שחרור מחבלים יעצים את שלטון חמאס כשאותם מחבלים ילחמו בחיילנו. לא מדובר בחיילים שבויים אלא בטובחים שעשו פשעים נגד האנושות.

צביקה מור אביו של החטוף איתן כתב פוסט ארוך על מצוות פדיון שבויים וטען כי בזמן שעם ישראל יושב בארצו מצווה זו אינה קיימת וכך כתב:

"שאלה: מי יודע היכן כתובה מצוות פדיון שבויים בתורה? פגשתי רבים מבני משפחות החטופים שהרימו שלטים של מצוות פדיון שבויים. שאלתי אותם שאלה זו. אף אחד לא ידע לענות לי. תשובה: היא לא כתובה בתורה…ובכל זאת, הרמב"ם מביא בהלכות מתנות עניים (ובעקבותיו השולחן ערוך בהלכות צדקה) שמי שלא פודה שבויים עובר על מצוות "לא תעמוד על דם רעך" ועל מצוות אחרות".

"כשעם ישראל ריבון בארצו אין מצוות פדיון שבויים במובן הקלאסי"

ומסביר "לעניות דעתי אפשר ללמוד מצווה זו בקל וחומר מהשבת אבדה. אם אני מחויב להשיב את אבידתך, אני ודאי מחויב להצילך ממוות לחיים. בכל אופן, שני הפוסקים הללו התייחסו למצב שהיה קיים בגלות בו חטפו יהודים (לא רק) בשביל כופר. עסק כלכלי מכניס ביותר.

כשעם ישראל ריבון בארצו, מצווה זו לא קיימת במובן הקלאסי שלה. כשהאוייב חוטף ממדינתך, הנושא הוא לא הצלת היחיד אלא הצלת העם והריבון כי החטיפה איננה מכוונת לחטוף זה או אחר אלא לפגיעה בעם ובמדינה. החטיפה היא צעד מלחמתי ועל מלחמה מגיבים במלחמה ולא משלמים לאויב דבר כדי לקבל את החטופים. לא מחזקים את האויב בשעת מלחמה, לא בהומניטרי ולא בתשלום על חטופים".

"מה עם רווחת הפרט של הלוחמים ובני משפחותיהם?"

מור מדגים "כדי להמחיש היטב את הדברים, אכתוב בהכללה. במדינת ישראל של היום, חיים שני ציבורים שונים בתכלית זה מזה בהשקפת העולם ובדרכי החיים. המשותף להם הוא בראיית המדינה כחברה עסקית המחויבת לרווחת לקוחותיה. למדינה אין ערך אידאלי, לפחות כבמה ההיסטורית של עם ישראל.

אך השוואה זו לא נכונה. חברה עסקית חייבת לפצות לקוח גם במחיר קריסתה הכלכלית. לעומת זאת, האחריות הראשית של המדינה היא על ריבונותה ולא על רווחת הפרט. עבור הריבונות המדינה שולחת חיילים לשדה הקרב למרות שחלקם לא יחזרו. מה עם רווחת הפרט של הלוחמים ובני משפחותיהם?"

ולבסוף שואל: "מה היה קורה אם במקום לחץ על הממשלה לאשר כל עסקה ולו המופקרת ביותר, כל המאמץ של משפחות החטופים היה מכוון לחיזוק הממשלה שתגביר את המלחמה והלחץ על החמאס למרות הלחצים מבחוץ? יש להניח שחמאס היה מתגמש מאד. חבל".