הרב אבידן פרידמן

בדף היומי מקבלים הצצה לתקופה מוקדמת, בה הפרסים הגנו עלינו. כשחושבים על זה בצורה יותר מעמיקה, זה מעלה אתגר מהותי ביחס למשמעות של ריבונות יהודית

 אם אנחנו מחויבים לברך על מצה שבורה, אנחנו צריכים גם ללמוד לברך על הלב שלנו ששבור בעזה. כשנבין שיש עוצמה גדולה בכאב הזה שכולנו חווים, נוכל לחגוג אותו, ונצליח להחזיר אותם

הדבר הנכון והנדרש הוא להחזיר את המנדט לעם ולתת לו להביע אמון מחדש במנהיגיו. הרבה מגיעים למסקנה הזו, אבל פוחדים לפעול, בין היתר מחשש של "מה יאמרו"

האם כל קשר בין הסיפור הזה של רחבעם לבין המציאות שלנו מקרי לחלוטין? או שמא יש לנו מה ללמוד ממנו? למי נתניהו יבחר להקשיב הפעם?

זה לא הליברליזם, ולא השמאלנות. התורה מספרת לנו שוב ושוב ושוב בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. נרמול שחיתות מוסרית ושלטונית מביא חורבן למדינה היהודית. מתי נשכיל להקשיב?

מהות החטא הייתה בבריחה מאחריות. הרי אחרי ששמעו את עשרת הדברות, בני ישראל היו אמורים לדעת בדיוק מה לעשות. בוודאי ידעו על האיסור לא לעשות פסל וכל תמונה. אבל הם התמכרו למנהיג גדול שהיה אפשר את הכל לשים עליו, ועם היעדרו, היו חייבים תחליף, ולא משנה מה יהיה

הממשלה הגיעה לשבעה באוקטובר עם גרעון עצום באמון בה. האם היא עשתה משהו אחד קונקרטי בארבעת החודשים האחרונים כדי לשקם את האמון הזה שכה נדרש ונחוץ?

העובדה ששתי העמדות לגיטימיות, ושהן גם סותרות אחת את השנייה, מכריחה אותנו לבחור. או ניצחון, או פדיון. אלא שאנחנו צריכים להכריח אותנו לנטוש את הבינאריות, ולאמץ את המורכבות כסוד ויסוד לקיומנו

הבית שאנחנו מנסים לבנות פה אמור להיות מקום שכל הגויים נוהרים אליו ללמוד תורה, אבל עמים נוהרים אלינו ללמוד איך ישא גוי אל גוי חרב ואיך לנהל מלחמה