האירוניה הגדולה – והטרגדיה הגדולה – היא שדווקא נציגי "המחנה האמוני" (קרי: הפוליטיקאים המתיימרים לראות את עצמם כנציגים של המחנה הזה) לא מבינים כמה קריטי הוא האמון, וכמה הוא חסר בהם.

לא להם – יש להם הרבה מאד אמון, ברוך ה'. אמון בהקב"ה שהכל יהיה בסדר, ושהכל לטובה, ושמעז ייצא מתוק, ומחורבן תצמח גאולה. ויש להם אולי אפילו יותר אמון בעצמם שהם אלה שיכולים וצריכים להמשיך להנהיג ולהוביל, על אף שתחת ההובלה וההנהגה שלהם, הגענו לפי פחת, ולכן לא מתנצלים וקל וחומר לא מתפטרים.

אבל אין אמון בם, משני כיוונים חשובים, וזה לא נראה שזה מפריע להם, או שהם מודעים לכך שזה משהו שהם חייבים לעבוד כדי לשקם.

הורדת האשראי – היא הורדת האמון

הכיוון הראשון, שהוא הפחות חשוב, ועדיין מאד, מאד חשוב, הוא מצד העולם, והוא בא לידי ביטוי באופן מובהק וניתן-לכימות בהחלטה של חברת מודי'ס גם להוריד את דירוג האשראי של המדינה וגם לתת תחזית שלילית לבאות.

אשראי זו מילה נרדפת לאמון, ולכן, אם הכלכלה העולמית כיום מבוססת ונשענת על אשראי, פירוש הדבר שהיא מבוססת ונשענת על אמון. לפני ההחלטה של מודיס, שר האוצר הכיר בזה וטען "הבאנו תקציב אחראי…הכול תוך שמירה על אחריות פיסקאלית שמייצרת אמון פיסקאלי במדינת ישראל. האמון הזה קריטי כדי למנוע הידרדרות של הכלכלה". אחרי ההחלטה, הוא כבר נשמע אחרת, עם טענות על שיקולים פוליטיים לא ענייניים, BDS, אנטישמיות ושאר מרעין בישין.

אבל מה שטריקי עם הדבר שנקרא אמון זה שהוא לא תלוי בך ובפרשנות שלך. אתה חייב לרכוש את זה מהאחר, ולכן התגובה של שר האוצר ואחרים יכולים אולי לתת לנו תחושה של מסכנות של מי שנעשה כלפיו עוול, אבל היא לעולם לא תחזיר בנו אמון. בעולם של המדיה ושל הרשתות, אפשר לחיות בתיבת תהודה של עצמך.

אבל בעולם של כלכלה גלובלית, יש אנשים אחרים, שהם לא כמונו, ואם אנחנו רוצים שהם יהיו מוכנים להשקיע בנו – ואנחנו חייבים שיהיו מוכנים להשקיע בנו – אנחנו חייבים לצאת מהבועה של עצמנו, ולהיות קשובים להם כדי לבנות את האמון שלהם בנו. מרוב אמונה בתפיסת עולם של "עם לבדד ישכון", זה מרגיש שהמחנה האמוני פשוט וויתר על האמון הזה, או אולי התייאש ממנו.

ומי יודע? לדעתי זו תפיסה פסימית מדי, לא יעילה וגם לא נכונה, אבל אולי כלפי העולם אני טועה והם צודקים. אולי. אבל הפסימיות הזאת אפיינה את נציגי המחנה האמוני לא רק כלפי העולם, כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים, כלפי העם. ליתר דיוק, כלפי חצי העם שלא בחר בהם, החצי שיצא לרחובות להפגין במשך תשעה חודשים.

לאורך תשעת החודשים הללו, הממשלה ריסקה לחלוטין את האמון הבסיסי של החצי הזה בה שהיא "ממשלה של כולם", שגם דואגת להם וגם מתחשבת בהם, גם אם הם לא קהל בוחריה. אדרבה. הממשלה, כדברי ח"כ רוטמן, זלזלה בפחדים שלהם.

אי אפשר להסתדר בלי חצי מהעם

מצד חצי העם שתמך בממשלה, האמון בחצי השני גם התרסק, כיון שראו אותם כמי שמוכן לשרוף את המדינה, כסרבנים ובוגדים שלא יצילו את אחיהם במצוקה אם הם תומכי רפורמה. אבל חוסר היכולת לתת בהם אמון לא הפריע לממשלה יותר מדי, כיון שידעה שבסוף, יש לה 64 מנדטים. הרי אפשר להסתדר בלי כמה טייסים.

הייתי רוצה להגיד שהגיע השבעה באוקטובר והפריך את כל זה, אבל זה לא מדויק. הגיע השבעה באוקטובר והפריך לחלוטין ותוך שניות חצי אחד של המשוואה הזאת. הסרבנים לא סרבו, ה"בוגדים" התגלו כפטריוטים שמוכנים למסור את נפשם למען העם והארץ, כולם לחמו כתף אל כתף בלי קשר לדעות כלפי הרפורמה. והקריאות הגדולות לאחדות, ל"רק ביחד ננצח" שיקפו את ההכרה בכך שאנחנו לא יכולים להסתדר החצי אחד בלי השני. בהקרבה עצומה, חצי העם רכש בחזרה את האמון בו שהוא איבד.

אבל מה לגבי החצי השני? כמובן, הוא לא הקריב פחות בשדה הקרב, ולא חרף את נפשו פחות עבור מי שאינו חושב כמוהו כדי להילחם באויב. אבל אף אחד גם לא פקפק בזה. זאת לא הייתה נקודת השבר של האמון. שבירת האמון הייתה בתחושה של זלזול ודורסנות מצד הממשלה, בתחושה שהממשלה מוכנה להמשיך בשלה, כיון שיש לה את הכח. חצי העם איבד את האמון בכך שהממשלה פועלת עבור כל העם, ולא רק מתוך השיקולים הצרים של הבייס שלה.

מה עשתה הממשלה כדי לשקם את האמון?

הממשלה הגיעה לשבעה באוקטובר עם גרעון עצום באמון בה. האם היא עשתה משהו אחד קונקרטי בארבעת החודשים האחרונים כדי לשקם את האמון הזה שכה נדרש ונחוץ?

אני יכול בקלות להצביע על כמה וכמה הזדמנויות שהיא פספסה לעשות מעשה כזה. לקחת אחריות ולהתפטר היה הביטוי האולטימטיבי של החזרת אמון, וגם התחייבות להתפטר ולהחזיר את המנדט לעם ברגע שהמלחמה מאפשרת את זה. גם התנצלות כנה, כמו שעשו הרמטכ"ל וראש השב"כ, היה עוזר.

גם בלי התנצלות, לוותר ויתור סמלי על כספים קואליציוניים, או על משרדי ממשלה, היה יכול מאד לעזור להרגיש שלפחות יש נסיון לשקם את האמון.

בלי מעשה מעין זה, לא רק שהדיבורים על חשיבות האחדות אינם מועילים, הם מזיקים עוד יותר, כיון שהם נתפסים כניצול ציני של שיח כדי להמשיך עם בדיוק אותה מדיניות. אי אפשר להמשיך להזרים כמויות אדירות של כסף לצרכים שאינם קשורים למלחמה ולשיקום המדינה, כספים שמטיבים בעד ציבורים מסוימים שיש אינרטס וצורך פוליטי להיטיב להם, אבל לא בעד העם ככלל, ואז לדבר על תקציב מאחד, ולטעון שכל מי שמבקר הוא זה שמחזיר שיח של "הששה באוקטובר". אולי מי שאומר את זה מאמין לעצמו.

אבל בלי צעדים קונקרטיים של הקרבה לצורך שיקום האימון, אני בצער רב חייב להצהיר: איני מאמין.

==

הרב אבידן פרידמן הוא מחנך. מייסד-שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף.