"ביחד ננצח" אמרו כולם, והרגו את חור שניסה להשמיע את קולו נגד האחדות הנפלאה שלהם.

לעומתו אהרן זרם איתם, ואפשר בהחלט להבין אותו. הוא היה איש של שלום, לא של מחלוקת. וגם רצה לשרוד. אפשר גם לסנגר עליו, אבל בסוף, משה מטיח בו "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה", וגם אחרי שהוא שומע את תירוצו, הוא מאמין שהעם "פרוע הוא כי פרעה אהרן."

אחדות יכולה גם להיות דבר מסוכן

האסון הגדול ביותר בתולדות העם היה יכול להיות עוד יותר גרוע. לא רק אהרן מסיר אחריות מעצמו. הקב"ה גם מטיל את האחריות לא על עמו שלו, אלא על "עמך" של משה שהשחית את דרכו וסר מן הדרך. הקב"ה גם לא מציע שהאחריות תיפול על כתפיו של משה. להיפך, הקב"ה מזמין גם את משה להתחמק. לא זו אף זו, הוא מציע למשה שהוא יכלה את העם הסורר כולו, "ואעשה אותך לגוי גדול".

עם ישראל קיים היום רק בזכות מנהיג שהיה מוכן לסרב להצעה המפתה הזו, מנהיג שלא רק העז להתעקש עם הקב"ה שלא יסיר מעצמו אחריות- "והנחם על הרעה לעמך"- אלא גם היה מוכן להקריב את עצמו כדי להשיג מחילה בשביל העם. "ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת".

הגיע הזמן להגיד את מה שהיה אפשר להגיד עד כה רק בקול ענות חלושה. אחדות יכולה גם להיות דבר מסוכן. אחדות יכולה להוביל גם לאסון, ואחדות יכולה להיות קרדום לחפור בו ולכפור בו בקולות חשובים וחיוניים של ביקורת והתנגדות. מתי? כשהיא אחדות שאין עמה אחריות.

מהות החטא הייתה בבריחה מאחריות

זה בדיוק מה שאפיין את חטא העגל. מהות החטא הייתה בבריחה מאחריות. הרי אחרי ששמעו את עשרת הדברות, בני ישראל היו אמורים לדעת בדיוק מה לעשות. בוודאי ידעו על האיסור לא לעשות פסל וכל תמונה. אבל הם התמכרו למנהיג גדול שהיה אפשר את הכל לשים עליו, ועם היעדרו, היו חייבים תחליף, ולא משנה מה יהיה. מה שיצא. העיקר שהאחריות לא תהיה עלינו. הכי קל להתאחד כדי להתחמק מאחריות, כי זה לא דורש ממך שום דבר.

האחדות הגדולה שזכינו לראות בוקעת כאור גדול מתוך האפילה מיד אחרי האסון שפקד אותנו בשמחת תורה הייתה ההיפך המוחלט מזה. היא הייתה אחדות שמקורה בקבלת אחריות. קבלת אחריות תמיד ובהכרח דורשת מוכנות להקריב. וכמה הקריבו ואיך הקריבו! גיבורים וגיבורות שאמרו "הנני" בלי שאף אחד יקרא להם, שהקריבו את חייהם בנסיונות להציל מהתופת. חיילים וחיילות שהתגייסו והתנדבו למילואים מעל ומעבר, שהקריבו חודשים מחייהם, שהקריבו את העסקים שלהם, את חיי המשפחה שלהם, שהקריבו אחד למען השני, ולמען העם כולו. ועם שלם שקיבל אחריות, שהקים חמ"לים, שתרם וביקר והתנדב למען העקורים ולמען הפצועים ולמען החטופים.

הסוד והקסם והכח של האחדות הזאת טמונים בכך שהיא אחדות שבאה מתוך אחריות והקרבה.

העם עשה את שלו. הגיע העת תורו של המנהיגות. בלעדיה, נראה את האחדות מתפוררת ומתהפכת עלינו לרעה, כמו שכבר מתחילים לראות. אנחנו חייבים מנהיגות שגם היא יודעת לקבל אחריות, וכן, להיות מוכנה להקרבה אישית למען העם.

לא נשאיר את הדברים עמומים ולא נסתפק ברמיזות. הבה נשים את הדברים על השולחן ללא מורא.

משמעותה של קבלת אחריות אחת היא. כל מי שישב בעמדת מנהיגות שבמשמרתו קרתה האסון הזה חייב כבר עכשיו (ויפה היה שעה אחת, או חמשה חודשים, קודם) להצהיר על התחייבותו להתפטר, כל אחד ממפלגתו ותפקידו, ולפנות את מקומו למנהיגות אחרת. אם משה רבנו האמין מספיק בעם שלו שרק עתה חטא חטא חמור ביותר בהיעדרו, שבכל זאת יצליחו להמשיך בלעדיו, אז בוודאי ובוודאי, גם המנהיגים הגדולים ביותר שלנו אמורים לדעת שהם יכולים לסמוך על העם הנפלא הזה, ולפנות את מקומם בביטחון מלא שמי שיחליף אותם יהיה ראוי לכך.

מן הסתם, קריאה כזו תזמין ביקורות והאשמות והשמצות מצד מי שמפחד מהתוצאות שלה. מי שמפחד מקריאה כזו- לא מאמין בעם הזה.

ומי שמאמין לא מפחד.

==

הרב אבידן פרידמן הוא מחנך. מייסד-שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף.