כמעט בכל דיון וכל שיחה על עסקת חטופים בעד ונגד, מי שמתנגד ידאג להבהיר קודם כל ש"כולנו בעד החטופים, כולנו רוצים שיחזרו". לרוב, המשפט הבא הוא: "השאלה היא רק איך".

אני לגמרי מקבל את המשפט הראשון. אין לי צל של ספק שכל אזרח כאן רוצה בהשבת החטופים, שיש לו מקום בלב שדואג להם, שאם היה יכול להניף שרביט קסם ולהחזיר את כולם הביתה, היה עושה את זה. ברור. לחשוב אחרת זה יהיה להפוך בני אדם לדמונים.

המשפט השני, לעניות דעתי, אינו מדויק מספיק. השאלה היא לא רק ה"איך". אולי בתחילת המלחמה היה אפשר לחשוב שהדרך המבצעית, דוגמת מבצע אנטבה בעבר ומבצע ארנון בהווה, תהיה ה"איך" היותר יעילה כדי להחזיר חטופים. אבל אחרי שנתיים, כשמספר החטופים שניצלו דרך מבצעים קטן ממספר החטופים והחיילים שנהרגו בניסיונות חילוץ, וכש-90% מהחטופים שחזרו בחיים חזרו כחלק מעסקה, אין ספק מהי הדרך היעילה יותר להחזיר חטופים חיים.

השאלה האמיתית היא לא ה"איך", אלא המחיר. מהם המחירים שראוי ונכון לשלם עבור החזרת החטופים, ואיפה המטרה של החזרת החטופים עומדת בסולם העדיפויות שלנו מול המטרה של הניצחון נגד החמאס? גם כשכולם היו רוצים לראות את החטופים בבית, בשאלות הללו יש מחלוקת עמוקה ולגיטימית.

אבל כאן, חשוב לחדד נקודה שלא מספיק מודגשת בדיון הזה, לדעתי. כמו שנכון ברמה העקרונית שכולם רוצים בהחזרת החטופים, ולחשוב אחרת זו חשיבה מרושעת, או, יותר נכון- חשיבה מרשיעה, שהופך את הזולת מיריב אידיאולוגי לאדם רשע, כך נכון גם בשאלת הניצחון נגד החמאס. כולנו רוצים בניצחון נגד החמאס, וכל טענה אחרת היא מרושעת ומרשיעה.

כל מחשבה או רמיזה כאילו מי שמפגין בעד עסקת חטופים נמצא בצד של החמאס, תומך בחמאס, אוהב את החמאס וחושב שהם אחלה חבר'ה, או שבתמימותו וטיפשותו אינו מודע לאיום של החמאס או לכוונות הזדוניות שלו לעשות בנו ג'נוסייד – זו דמוניזציה פסולה שבשקר גס יסודה, ושמונעת כל אפשרות לדיון אמיתי. כל מי שחי כאן עבר את השבעה באוקטובר, כולנו היינו בהלוויות רבות, לכולנו יש משפחה שמשרתת. כמו שכולנו מאוחדים ברצון לראות את החטופים בבית, כולנו מאוחדים לחיות פה בשלום ולא תחת איום של ארגון אכזרי ורצחני.

כל כמה חודשים נתניהו מבטיח מחדש את הניצחון המוחלט

אלא שכאן  בנוסף למחלוקת לגבי סדרי עדיפויות, ישנה גם מחלוקת לגבי ה'איך' – עד כמה אפשר להגיע לניצחון מוחלט נגד ארגון טרור דרך לחץ צבאי, ועד כמה הדבר הזה בלתי אפשרי, וגם כלים אחרים, דיפלומטיים, נחוצים. אבל גם אם יש מחלוקת על "איך כן", בנקודה אחת כבר אמורה להיות הסכמה: "איך לא".

יש מידה גדולה של סקפטיות מתבקשת כששומעים הבטחות של "עוד מבצע אחד וגמרנו", אחרי שאנחנו שומעים אמירות דומות שוב ושוב במהלך השנתיים הללו. מפי ראש הממשלה שמענו ב-17.2.24 (לפני שנה וחצי!) שאנחנו "קרובים להשגת היעד". ב-29.2.24 היינו כבר "כל כך קרובים לניצחון". ב-7.4.24 התקרבנו עוד יותר והיינו "כפסע מהנצחון", אחרי שקצת לפני, ב-24.3.24, נתניהו אמר "ניכנס לרפיח ונשיג את הניצחון המוחלט".

או אז נשמעו טענות שמי שמונע את השגת הניצחון זה הרמטכ"ל, שר הביטחון, והנשיא ביידן. אך גם לאחר שכל המכשולים הללו הוסרו, והגדיל לעשות נשיא ארה"ב כשהזמין אותנו לפתוח את שערי הגהינום, וגם לאחר שהפסקנו לגמרי את הכנסת הסיוע במשך חודשים, וגם לאחר שהכנסנו ארגון אחר לחלק סיוע כדי שזה לא יגיע לחמאס, וגם לאחר שפתחנו במבצע מרכבות גדעון כששוב הבטחנו שהפעם יהיה אחרת…אחרי כל זה, אי אפשר שכולנו כבר נסכים שלא זו הדרך, שהממשלה הנוכחית פשוט לא מסוגלת להביא לניצחון המוחלט? מי לנו עד נאמן יותר מהשר בצלאל סמוטריץ' שאמר "איבדתי את האימון שראש הממשלה יכול ורוצה להוביל את צה"ל להכרעה וניצחון"?

אם כולנו רוצים ניצחון נגד חמאס, וכולנו מסכימים שהממשלה הזאת לא מביאה אותו- אסור לנו להסכים שעוד חיילים יוקרבו עד שאנחנו מגיעים להכרעה לגבי הדרך הנכונה שיש לפעול ולהתקדם. והדרך היחידה להכריע זאת הליכה לבחירות בדיוק על השאלה הזאת. ככל שנימנע מהכרעה בצורה הגונה ודמוקרטית, נביא את עצמנו לכאוס פנימי שרק יחזק את אויבנו.

==

הרב אבידן פרידמן הוא מחנך. מייסד-שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף.