יעל חן

היה את הבחור ששלח אותי לשלם לשליח של הסושי (מכספו), וכשבאתי בחזרה עם העודף שלו במדויק, נזף בי על זה שלא השארתי טיפ לשליח

ראיתי אותה מסבה לשולחן החג, בשולחן של רווקות נוספות. בסמוך אליה ישבה אישה, דומה לה כשתי טיפות מים, בשיער אפור גם היא, וגם היא רווקה. שיערתי נכונה שזוהי אחותה. לא יודעת אם היא הבכירה או הצעירה. וחשבתי לעצמי שוב, איך זה ששתי הנשים הללו לא נישאו?

באותה ארוחה גם ישב בחור, שהחל זועק: "אתן הבחורות, שום דבר לא טוב לכן! הבחור שוכר דירה בביצה, מיד אתן אומרות שהוא לא יתחתן. הוא גר אצל ההורים, אז סימן שהוא דפוק. יש לו רכב, אין לו רכב! וכמה אתן מבררות? יש בחורה שעוד מבררת עליי משנת 2009"

כנראה שגם במלחמה הזאת, היה נס נוסף, נס ההתפכחות שלי. שעורר אותי לעמוד על נפשי, ולברוח מאותה הטעות. הטעות של קשר שלא יבשיל לשום דבר מעשי, ולכן אין טעם לקיימו.

לפעמים אחרי דייט שאימא סידרה לי, הייתי בתחושה, שהנה אני צריכה להציג את טיעוני המשכנעים למה אני לא יכולה להמשיך ולצאת איתו. אימא הייתה שופטת קשוחה כלפי, אבל רכה כלפי הבחורים עמם דייטתי. על כל טענת נגד שהעליתי כנגד אותו בחור, אמי הייתה הסנגורית מספר אחת, והכול כדי שאתן עוד צ'אנס, שאולי משהו יקרה, שאולי אני אתחתן

ואם אני שומרת נגיעה, אולי הקשר הזה בינינו, יהיה רציני? ואני אאפשר למשהו לקרות, גם אם רק בקטנה. ואולי אני לא מהזן, אבל לא מרגישה את זה קורה בינינו?

התעלול השיווקי הזה עבד פלאים – עליי! דב המקסים, נפרד מהחברה שלו, ואני הרשיתי לעצמי להתאהב ולהתלהב. השקעתי, יצרתי הזדמנויות למפגשים בשניים, שלא לכולם הוא נאות. אפיתי, בישלתי. בקיצור, חיזרתי, כמו שלא חיזרתי מימי

הנשמות הטובות לחשו לה, שהיה עדיף לו היא הייתה נישאת לו, שורדת את השנה הראשונה וחוזרת אל מעגל הפו"פ המלבב לאחר גט. אני יודעת שיש אומרים שיש עניין גדול בהפרת אירוסין, שיכולה להיות קפידה גדולה מצד הצד שהפרו לו את הבטחת ברית הנישואין, ולכן עדיף להינשא

לא יכולתי להכיל את הרגשות שגעשו בי, זאת אכן הייתה התלהבות הדדית שהציפה בי הרבה דברים שהיו רדומים מזה זמן רב. כל חיוך שלו, כל אמירה

רק מצאתי נחמה שאותו בחור, שלא יכול היה לסבול את נוכחותי ברכבו למשך 5 דקות. פוגש בי היום, שוב ושוב ושוב ושוב. דבר שמוכיח לי למעלה מכל ספק, שלריבונו של עולם יש חוש הומור מפותח

אחח.. למשמע הסיפור הזה, גמני רציתי להזמין מונית, או לברוח כמה שיותר מהר מהבחור הנקמני הזה. למה למען הא-ל, לאמלל ככה אחרים? מדוע יצר הנקם כ"כ בוער בך?

פתאום השיחה נסבה על כך שגם "אם זה לא זה" – הדייט, עדיין יכולים להיות לנו רגעים מתוקים שבהם ניזכר בעתיד. "על אילו רגעים מתוקים אתה מדבר?" חקרתי, ואז הוא התגמגם ודיבר על מגע. אני זוכרת את התדהמה שתקפה אותי, והמחשבה של איך הוא מעז למען השם? המגע היחידי שעלה בדעתי לקיים עמו, היה משלוח היד שלי אל עבר הלחי הימנית שלו בעוצמה ובמהירות רבה. אבל משום מה, עצרתי את עצמי