אלף פעמים כבר אמרו לי את זה: "איך בדיוק את רוצה להתחתן ככה? איזה מאמצים את עושה על מנת להכיר בחורים? שדכנית את לא רוצה, בקושי לדייטים את מוכנה לצאת, מה יהיה? את חושבת שהוא ייפול עליך מהשמיים? וידפוק לך בדלת של הבית?"

אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אימא שלי צדקה, נכון!

אז אומנם, הוא לא בדיוק נפל מהשמיים, וגם לא נקש על דלת ביתי, אבל חשבתי שהוא הגיע לעבודה!

כמה רציתי, שהבחור שלי, יהיה כזה שלא אכיר בצורה גמלונית ומגושמת דרך בליינדייט עלום.

הבליינדייט הוא כלי מנוכר, שם הכול נמדד על פי מראה חיצוני.

כשלא מדובר רק על מראה חיצוני כפשוטו ממש,

אלא, כל הסיסמאות המטופשות האלה, שאנחנו פולטים מהפה שלנו, כשאנחנו בסיטואציית ה"דייט".

אנחנו כמו נדחקים להגיד כל מיני משפטים אוויליים, כשלפעמים, אנחנו אפילו לא מאמינים בהם. והנה זה קרה, זה נאמר.

ואיך אפשר להתקדם הלאה ולתת צ'אנס, כשנתקעים כל הזמן,

על כל מילה ומילה וקריצה של העין שנמצאה במקומה, או שלא במקומה.

והנה, כמו זכיתי בפיס, זה קרה, הוא הגיע לעבודה.

זה היה עוד יום כמו כל הימים האחרים, לא משהו מיוחד, ובכל זאת כן.

זאת הייתה שעת צהריים, אני נכנסת לכוורת שבה ישבנו יחד, ואני רואה אותו,

בחור חמוד מאוד למראה. לא איזה אחד הורס, שהיית מסובבת אחריו את הראש, אבל בהחלט שווה מבט. והוא חייך, ואני נמסתי בפנים. "תכירי, זה אמיר" הציגו אותו בפני,

אבל אני בבחינת "כבדהו וחשדהו" שידרתי עסקים כרגיל, ואולי זה היה אפילו שדר של חוסר עניין.

אבל העניין התעורר, ועוד איך התעורר.

כמה שמחתי, הנה באמת הזדמנות להכיר מישהו חמוד, במסגרת העבודה.

שעות העבודה המשותפות, שכם אל שכם, עבור מטרה משותפת אחת,

ודאי יעוררו משהו מיוחד.

כל המשרד היה כמרקחה מהופעת התרנגול הגברי החדש.

בתחילה היה נראה כאילו הוא אינו יודע על מי מהפרגיות הצעירות הוא ישית לבו.

לרגע היה נראה שהוא בעניין של אחת, אבל תוך זמן קצר הרגשתי,

שהבנאדם מפוקס וממוקד בי.

לא יכולתי להכיל את הרגשות שגעשו בי, זאת אכן הייתה התלהבות הדדית שהציפה בי הרבה דברים שהיו רדומים מזה זמן רב. כל חיוך שלו, כל אמירה.

ניסיונות שלי לקדם את הסיפור הזה למשהו קונקרטי יותר, לכיוון דייט העלו חרס.

כל פעם היו לו תירוצים.

ואני, שראיתי פוטנציאל טבעת בסוף הסיפור, התחלתי להיות מאוד מתוסכלת.

נכנסתי שלא בטובתי, למעגל קסמים מרושע כזה, שבו אני כועסת עליו ומנתקת מגע,

כיוון שהקשר הזה לא הופך למשהו מהותי לשנינו.

והוא, שחוזר וכובש אותי בקסמו הפלרטטני, בכל פעם מחדש.

ושוב, אמרתי לעצמי, די! את עוזבת את זה, אותו. את מרפה מהעניין.

ועדיין לא הצלחתי להתנתק סופית, כי הייתי עמוק עמוק בפנים. וכל הזמן הזה, אני ממשיכה לצאת לדייטים עם בחורים אחרים, לא נותנת להם צ'אנס אמיתי,

ולא מבינה, למה אלו לא עיניו שמביטות בי מבעד לספל הקפה, בדייט המאכזב הזה.

והוא, גם הוא לא נתן לקשר הזה לגווע, והיה מטפח אותו כל אימת, שהיה חש שהוא על סף גסיסה. הנה הוא צריך את עזרתי בעבודה, ואני בטוב לבי, ואהבתי, נופלת בפח הזה בשנית. ועוזרת ומסייעת, ונקשרת שוב ושוב. הנה הוא שולח משהו מצחיק בהודעה. כמו גנן שמטפח צמח שלא שתה הרבה זמן מים.

במהלך הקשר, שמעתי על בנות נוספות במשרד שנפלו שדודות לקסמיו הריקים. כמו איזה קוסם שרלטן, ומאחז עיניים, מפיח תקוות שווא בלבות פשוטים שרוצים לבעור באהבה, ומכלה את זמננו לשווא. כשהתגלו לי חלק מהסיפורים, עוד חשבתי שאותן בנות נותנות פרשנות שאינה נכונה למעשיו, ואני היא הנבחרת. זה לא הוא אשם – אלו הן.

רק אחרי שהוא עזב את מקום העבודה, בחסדי ה', הבנתי שאותו אדון לא בחל ידו בצלחת. חיזר, פלירטט והתעסק עם כל בחורה שהייתה במשרד שלנו, מהמזכירה ועד למנהלות שבינינו. הוא גם לא עשה הבדלה מבחנת בין סטטוס משפחתי כזה או אחר, כולן כשרות לחיזור, לתעתוע ולשעשוע.

זה לא היו הן, זה היה הוא! שחיזר והשקיע בכולן, שוב ושוב ושוב. לפעמים, תהיתי לעצמי, איך הוא בכלל מצליח לבצע משימה כלשהי בעבודה, כשכ"כ הרבה השקעה הוא שם בדברים שאינם קשורים כלל לעבודה.

יש סיפורים שהם הד חולף. אולי עצוב אולי מצחיק. יש סיפורים שהן מציאות כואבת שמשאירות אותך חסרת אמון ומצולקת.