"זה עוד יקרה לך, גם את תתחתני"

רבות חשבתי על המורה מינה במהלך השנים.

זה לא שעשיתי לי מנהג חשיבתי יומי,
ובו הקדשתי לה כמה דקות של הרהור,
כמו שהיא חלפה לי במחשבה אחת לכמה זמן,
ותהיתי מה אירע לה למורה מינה.
וכמה כבר יוצא לך לחשוב,
או לתהות בנוגע לעתידה של המחנכת שלך מלפני 22 שנה?

אין כמו מניית הזמן שחלף מאירוע מסוים,
כדי לקבל שיקוף של מניין שנותיך.
לאחרונה, אני רואה שיש יותר מדי אירועים,
שצברתי מהם מרחק של למעלה מעשור,
יש שחלפו מהם אפילו שניים.

אולי זה היה בית הספר, אולי זה היה החינוך מהבית,
שכמו החדיר בנו את עניין החתונה המוקדמת.
הרי מה מצופה מנערה רווקה, שאך זה מלאו לה 18?
אם לא לתכנן מסיבה גדולה, שמלה לבנה, והופל'ה לחופה?

מעניין שכמעט בהקבלה לקו שמחנך לנישואין מוקדמים,
לימדו בביה"ס היסודי בו למדתי, וכמעט בסתירה גמורה,
מספר לא מבוטל של מורות רווקות.

הייתה סגנית המנהלת, קצוצת השיער האדמונית, שלימדה לשון.
הייתה המורה להיסטוריה, שסיפרו עליה, שדווקא הייתה מאורסת,
אלא שהארוס שלה נפל במלחמה, ומאז היא לא השתקמה.
הייתה המורה להתעמלות, שבזמנו עוד הייתה צעירה.
והייתה המורה מינה, שממרחק הזמן, אני אפילו לא זוכרת איזה מקצוע היא לימדה.
אני רק זוכרת שהיא הייתה המחנכת שלי בכיתה ח'.

אנחנו התלמידות הצעירות, עיוורות לעתיד גורלנו,
לא הבנו איך היא, המורה מינה עדיין אוחזת ברווקותה.
את גילה שיערכנו כגיל 40, שבאותה העת היה נראה לנו כמו גיל מבוגר להפליא.
גיל שממנו כבר לא נישאים.
בבחינת כל העוברת את סף גיל ה- 40,
כאילו עברה את הגיל הקריטי בו ניתן לעמוד מתחת לחופה,
ולשמוע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני",
ולראות את החתן שלך נותן תנופה ומנפץ את הכוס העטופה נייר כסף.
ומה נותר בעצם לעשות מגיל 40?
רק להמתין לעת שבו היא תיכנס לבית אבות.

הילה של מסתורין אפפה את רווקותה המאוחרת,
בלי סיבה גלויה או נראית לעין,
ולכן אף הייתה עוד יותר מסקרנת.
זה לא שהייתה לה איזו חטוטרת, או פלולה מפחידה.
היא הייתה נאה ומרשימה, בעלת חדות מחשבה ושפה עשירה.
אז מה הסיבה שהייתה רווקה?
אני וחברותי לא היינו מסוגלות להבין את התופעה.

בחלוף השנים, שמענו שמועות על סגנית המנהלת שנישאה,
והיא בת 42, וכמה שמחה הייתה בבית הספר באותה העת.
ההדים הגיעו לגבי רבות מהמורות הרווקות,
אך אותם הדים לא נישאו לגבי נישואיה של המורה מינה.
ותהיתי, אחת לכמה זמן, ביני ובין עצמי, מה אירע לה לאותה מינה,
האם נישאה? ומדוע לא נישאה?
האם זה היה מבחירה? האם הייתה זו גזירת גורל?

השנה פגשתי אותה בבית מלון בראש השנה,
אני, מתקרבת לגילה אז, כשהייתה המחנכת שלי,
וגמני, רווקה.

ראיתי אותה, ועל אף 22 השנים שחלפו,
מאז ראיתיה לאחרונה, נראה שהימים לא עברו עליה כלל.
היא נראתה כמו שזכרתי אותה, כאילו הזמן לא הטביע עליה את חותמו האכזרי.
(כבר אז, בגיל 40 שיערה היה אפור).
חיפשתי את כיסוי הראש שיבשר לי שהיא נישאה,
חיפשתי לראות את ילדיה המכרכרים סביבה ומושכים בשרוולי חולצתה,
או בשולי חצאיתה.
אך לא ראיתי דבר מאלה,
היא נותרה כשהייתה, רווקה.

ונמלאתי צער בעבורה.
כמה ניסו לנחם אותי אנשים, במהלך השנים במילים:
"אל תדאגי, זה עוד יקרה לך, גם את תתחתני. כולם בסוף מתחתנים"
ואני בלבי עניתי להם כמתריסה: "באמת? כולם מתחתנים? אז למה מינה לא נישאה? אולי סופי יהיה כסופה?"

לקח לי קצת זמן, אך לבסוף אזרתי עוז וניגשתי אליה ואמרתי:
"שלום המורה מינה, אני יעל והייתי תלמידה שלך לפני 22 שנה".
היא לא זכרה אותי, אך מאוד התרגשה.
ניחמתי אותה, שבטח תלמידות רבות חלפו מול פניה לאורך השנים,
זה אך טבעי שלא תזכור.
הרבה יותר עולה על הדעת, שארבעים תלמידות תזכורנה מורה אחת,
ולמורה אחת, יהיה קשה לזכור תלמידה אחת מתוך 40 בנות פר כיתה,
כפול שלוש כיתות פר מחזור.
ותכפילו את מניין שנות עבודתה, שאני יודעת שעומד לפחות על 22 שנה.

ראיתי אותה מסבה לשולחן החג, בשולחן של רווקות נוספות.
בסמוך אליה ישבה אישה, דומה לה כשתי טיפות מים,
בשיער אפור גם היא, וגם היא רווקה.
שיערתי נכונה שזוהי אחותה. לא יודעת אם היא הבכירה או הצעירה.
וחשבתי לעצמי שוב, איך זה ששתי הנשים הללו לא נישאו?

בהמשך החג, פגשה המורה באמי, וניגשה אליה.
התנצלה שוב על כך, שלא זכרה אותי.
ואיחלה לאמי, שאזכה למצוא את זיווגי עוד השנה.
"זה הכל מהשמיים" היא אמרה.
"זה לא באמת תלוי בנו, מי כמוני יודעת.
הנה, אני ואחותי. יכולתי לכתוב ספר על זה".

ותהיתי למה היא התכוונה ברמיזתה זו, האם היה לה קשר כלשהו,
שלא קרם עור וגידים לכדי חתונה, בשל נסיבות משפחתיות טרגדיות?
"למה שלא תוציאי ספר, באמת?" שאלתי אותה, והיא צחקה.
היא חשבה שאני משתעשעת, אבל הייתי רצינית לגמרי.
אני יודעת שבמקרה שלה, הייתי סקרנית לקרוא, ולדעת מה קרה לה?
למה לא נישאה?

כל אחד שמסתכל על זולתו, יכול להגיד מה לא בסדר בדשא של השכן.
כמה קל להיות שופט אכזר,
לחוות דעה במהירות ולתת גזר דין מהיר מבלי שנתבקשת.

כל אחד בטוח שהוא יודע, האם מי שהוא רואה ממולו מאושר או אומלל,
בזוגיות שלו,
בבדידות שלו,
עם הילדים שלו,
עם העבודה שלו.

הרבה פעמים, אין לך מושג ירוק לגבי מה עובר על האדם שחולף מולך ברחוב.
לפעמים אין לך גם מושג,
מה עובר על האדם שגר איתך בבית, אם הוא אינו חפץ לשתף.

מה אאחל לך מורתי היקרה לשנה החדשה?
לך ולי, ולכל חברותי שאוחזות ברווקותן –
שתהא שנה זו – שעת תשועה,
שעת שבה ישעה הקב"ה לתפילות כל המבקשים.
שנה שבה יגאל ריבונו של עולם את כל הרווקים באשר הם שם,
לא משנה מה גילם.
שנת תשע"ה שמחה לנו ולכל עם ישראל.