כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום ועריכה: למי עזוז)

אורית מרק אטינגר, ששכלה את אחיה פדיה בלחימה בעזה, את אביה הרב מיכאל (מיכי) בפיגוע ואת אחיה שלומי בתאונת דרכים מתארת לסרוגים איך מוצאים את הכח לחיות, מי מחזיק אותה בכל הכאב הזה, מה על כל אחד מאיתנו לעשות ולמה היא כבר לא סומכת על אף אחד.

למרות הכל, אורית נושאת את הדגל "ובכל זאת שמך לא שכחנו"

אורית פורסת בפנינו את משנתה האמונית ורואה בכל דבר תהליך אלוקי "אני מרגישה שכל מה שעברנו זה הליך אלוקי שאנחנו לא מבינים אותו. אנחנו כל כך קטנים ואנחנו לא מבינים למה הוא עושה ולמה ממשפחה אחת הוא לוקח שלושה. אני לא יודעת למה הוא עושה ואיך הוא מנהל את הדברים אבל אני מניחה את המקום הזה, אני מאמינה בו ואני סומכת עליו שמה שהוא עושה זה בשבילי כדי להגדיל אותי וכדי ללמד אותי להביא את הטוב שלי בעולם".

"לכל אדם יש מטרה ומשימה אנחנו לא יודעים מה השליחות שלנו בעולם, אבל אני מאמינה שהדברים שאני עוברת בחיים הם עוזרים לי ומדייקים אותי כדי שאני אביא את האור שלי בצורה הכי מזוקקת שיש. לא הייתי בוחרת בחיים האלה בחיים, אבל זה הנתונים שיש לי כרגע אני רק צריכה לראות איך אני מדייקת את זה למקום הנכון".

המנוע הפנימי הזה זו מתנה או בחירה?

"אני חושבת שיש לי משהו בדם עם התשוקה לחיים. אני כל יום רק מודה על היכולת לקום לעולם המופלא והמורכב הזה. מצד שני, אני כל יום בוחרת לראות את העולם ככה.

כי יכולתי להשאר במיטה, אבא שלי לא בחיים, אח שלי לא בחיים, בן דוד שלי שהיה הבן דוד הכי אהוב שלי לא בחיים, ועכשיו אחי הקטן, כל כך הרבה מתים וגם הפחד שאולי גם אחרים לא ימשיכו לחיות אתה לא יכול לדעת.

מתוך מקום כזה אני יכולה להשאב ולהיות בדכאונות מטורפים וזה יהיה גם לגיטימי אבל אני אומרת אני רוצה לחיות ואני רוצה להמשיך. אם הם לא כאן להמשיך אז אני חייבת להמשיך כי אם לא, למה הם מתו? כדי שאנחנו נשאר שבורים במיטה? זו בחירה ומלחמה אבל היא שווה את זה".

(צילום: למי עזוז)

"מחט וצינורית מחוברים לי לגוף, עוד התמודדות"

לאורית התפרצה סכרת אחרי האירוע הטראומתי של הפיגוע בו נהרג אביה הרב מיכאל מרק היא מתארת שגם זו התמודדות לא פשוטה "אני סביב זה כל היום. בנוסף לכל החזיתות יש לי סכרת שזה אומר שני מכשירים, אחד על היד ואחד עם מחט וצינורית מחובר לי לגוף כל  שישה ימים אני צריכה להחליף סט אחד ואת השני כל שלושה ימים. אני זוכרת בהלוויה של שלומי אני עומדת על הקבר ויורד לי הסוכר, מכניסים אותו לקבר ואני יושבת לאכול גומי שם. סיטואציות הזויות"

"הוגדרנו כיתומים בביטוח לאומי"

אורית משתפת אותנו במצב של המשפחה לפני ואחרי הפיגוע "לכולנו יש את הלפני ואחרי, היינו משפחה שיצאה לטיולים משפחתיים עם מוזיקה בפול ווליום וכולם שרים אנחנו עשרה ילדים מלאי אנרגיה, משפחה שאצלה הכל היה יחסית טוב משפחה שלמה וטובה. פתאם אבא לא נמצא, אמא פצועה אנוש ונמצאת שנה שלמה בבית החולים בשיקום. אנחנו מוגדרים בביטוח לאומי כילדים יתומים ללא הורים, האחים הגדולים לקחו פיקוד על הקטנים

. פדיה ואני צמודים בגילאים. זו היתה מציאות שאנחנו רואים אחד את השני מתפרקים וכל אחד מנסה להרים את השני, זה יוצר קשר יותר מורכב ויותר חזק. פדיה התבגר מזה, נהיה גבר עמיד חזק, בטוח. קלטתי בשבעה שהוא היה ה"שלומי" של האחיות שלי הקטנות"

"פדיה התגייס לקרבי כדי שילדים אחרים לא יחוו פיגוע כפי שהוא חווה"

אורית מתארת כי לפדיה היה ברור שהוא הולך לשירות קרבי וגם למשפחה "זה אפילו לא היה בשיקול ובדיבור "אמא שלי אמרה לו: אם הייתי יכולה לא הייתי חותמת אבל אני יודעת שאני לא יכולה לעשות את זה. פדיה חיכה לגיוס, סוף סוף הוא היה במקום ששם הלב שלו.

זו היתה תשובה למה שהוא עבר בפיגוע מילד חסר אונים מול אבא ואמא בזירה לא פשוטה עכשיו יש לו תשובה. הרעיון של פדיה היה חייבים להתגייס לקרבי אנחנו לא רוצים שילדים יחוו את מה שאנחנו חווינו".

"אני לא נשענת על אף אחד ב100%"

בתוך כל התמיכה הזו שאורית נותנת לבני משפחה, חברים, הרצאות וחיזוקים בשיבעות, שאלתי אותה מה מחזק אותה " יש לי מקום בלב שאני לא נשענת ב- 100 אחוז על אף אחד כי אם הוא יהרג אני לא רוצה להשבר שוב. כל האנשים שנאחזתי בהם נהרגו בסוף.

ואורית מדגימה בן דוד שלי אחר בא אלי בהלוויה של בן דודי ואמר לי: אורית עכשיו אני כאן. העפתי אותו ואמרתי לו: לא! אתה רוצה למות גם אתה? זה עצוב וזה שורט. אני עצמאית וסומכת רק על עצמי כי אם יקרה משהו זה ימוטט זה יכול להרוג ולכן אני חייבת לשמור על איזה משהו שהוא שלי ושוב בתוך כל זה יש לי חברים טובים שעוזרים לי לשמור על עצמי"

"אם צריך אותי אני מגיעה בשביל זה אני כאן"

אורית מחדדת מהו הדבר שהכי מרים אותה מהמיטה בבוקר "הדבר שהכי מחזיק אותי זוהי תחושת משמעות, לדעת שיש לי למה לקום בבוקר. יש לי לו"זים של הרצאות חודשים קדימה, יש משפחות שאומרות לי הילדה שלי צריכה אותך ואני באה בשביל תחושת המשמעות. אני צריכה לדעת שיש לי משמעות בעולם הזה ויש פשר לכל הכאב הזוי הזה. אני מאמינה ברבונו של עולם ואם צריך אותי אני מגיעה ולא אכפת לי שאין לי כוחות, אני אמצא אותם כי בשביל זה אני כאן".

"אין נכון ולא נכון בדרך התמודדות"

התמודדות זה אנידיבידואלי אין נכון או לא נכון. גם אחותי שמתמודדת והיא עדיין במיטה אז היא בעיני נלחמת יותר ממני. כל אחד מתמודד בדרך שלו. יש אחד שנלחם לעשות חביתה, אחר נלחם כדי להיות בסיטואציה משפחתית כי זה לא קל לו. כל אחד מוצא את הדרך שלו להתמודד. אין נכון ולא נכון. כל אדם בדרך שלו. אין השוואות בדברים האלה.

האדמה הזו קוראת לנו, ורוצה את בניה חזרה

לשאלתי מה הדרישה של המשפחות השכולות מהמלחמה בעזה  עונה אורית "אני פחות בעניין של פוליטיקה, אבל אני כן חושבת שאיבדנו כאן יותר מדי המדינה צריכה לעשות הכל כדי שלזה לא יהיה לחינם לא הנרצחים והחיילים שנהרגים למוטט את החמאס שלא יהיו עוד פיגועים שידעו כל העולם שזה לא משתלם להתעסק עם מדינת ישראל"

"הכל נהיה לי פתאם חד, ברור, מפוקס"

אורית מרצה בפני חיילים וזה המסר שהיא בחורת להגיד להם  "יש דברים בידיים שלי ויש דברים שלא. אם אני אדאג למי שבבית  אוש אשתי תדאג לי, זה לא ישנה זה לא ישמור עליהם יותר, זה לא בשליטה שלי. להיות מרוכז במה שבשליטה שלך אתה עושה בתפקוד שלך מה שאתה יכול.

והיא מוסיפה אדם בכיר בצה"ל בא לנחם בשבעה של פדיה ואמר לי: עד לההרצאה לא הצלחתי לתפקד הראש היה בערפל ואחרי שאמרת את זה נהיה לי הכל חד, ברור, מפוקס, אני יודע מה אני עושה". זה הראה לי שאני לא יודעת מה הדיבורים שלי עושים אני עושה את ההשתדלות שלי זה בידיים שלי איך זה ישפיע? זה כבר בידיים של רבונו של עולם"