"ויקריבו לפני ה' אש זרה" (י,א) "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר" (י,טז)

אני ניגש למלאכת כתיבת נקודת מבטי היום בדחילו ורחימו. לא אוכל לחשות ולאחר התלבטות לא קלה והריני מעלה על הכתב את אשר עם לבי; דברי בקורת נוקבת כלפי אישי תורה ידועי שם. ההתלבטות יוקדת שבעתיים משום שדבריי נוגעים בעצב רגיש של אשכנזים-מזרחיים ומה שביניהם.

רבני-צמרת בוטי-לשון

בתקופה האחרונה היינו עדי שמיעה לשלש מתקפות (ואולי יותר) מפי רבני צמרת במיגזר הספרדי-חרדי אשר מילאו פיהם קללות ונאצות כלפי הציונות הדתית ורבניה, וכלפי מפלגת הבית היהודי ואישיה. משום מה כולם אהבו 'לברך' בהדבקת תואר 'עמלק' (גם כמה חדשים לפני פורים)! אחד דרש בחריפות וירטואוזית את הפסוק "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק' כמלחמת השם בכיפה הסרוגה (ראשי תיבות: כ"ס. יצר הדרשנות הפורימית דוחק בי לאידך גיסא: לכאורה פשט הפסוק הוא שהקב"ה חובש… כיפה סרוגה לתפארה, שהיא כס י-ה, והוא כביכול מניח ידו עליה בשבועה). רעהו כינה את הפוליטיקאים ה'מזרחיים' (הכוונה ל… 'מזרחי' ולא לעדות המזרח, למי שלא הבין) "בהמות, מטומטמים והשתלטות עמלק". השלישי בחבורה תיאר רב מכובד, ענו ושפל-צמרת כ"רשע מרושע! חוטא מזרע עמלק". מפני כבודם לא אפרש בשמות המשטינים. אוסיף כי השלישי התנצל (בעקבות איום להפסיק פינתו המשדורת), והראשון – בבוטותו וברום עיניו – 'אילץ' את מרן הרב עובדיה זצ"ל להתנצל בשמו, בערוב ימיו. השני – לא ידוע לי האם עדין הוא דבק ב'תורתו'.

אגב, השתמשתי בביטוי 'רבני-צמרת' המתאים יותר למדיה התקשורתית, המחבבת תארים סלבריטאים כאלו. הביטוי השכיח יותר, 'רבנים-בכירים', מאוס בעיני שבעתיים בהיותו בנוי על הענקת ציון תקשורתי לתורתו ולקומתו של הרב המתואר. הדימוי 'צמרת' תפור לגמרי לסגנון התקשורתי; ספר-צמרת, שחקן-צמרת ואפילו רופא-צמרת. נו, יהי גם רב-צמרת…

לאן נעלמה המתינות המזרחית?

ומכאן להיבט העדתי המציק לי עד מאד; למיטב הכרתי, ומלוא סל-חינוכי, רבני המזרח הצטיינו במתינותם ובהארת פניהם לכל אדם ואפילו 'עמלקי' חובש כיפה סרוגה או שקופה. הם נהגו, ונוהגים, לקרב ולחבק יותר – ובודאי לא פחות – מאחינו האשכנזים. זו מורשת רבנות המזרח, החיבוק ולא הקצף! ובאשר לביטויי הצמרת המצמררים שצוטטו לעיל – אני מוחל בלב שלם על ההחלקה הלשונית ועל שפת שוק (שהיתה לעתים גם בפי מרן הרב עובדיה זצ"ל), ומתרץ זאת בהיות רבני המזרח עממיים יותר מאחינו האשכנזים, ולפיכך מוטים יותר נמוך כלפי העם שבשווקים ושבשדות, ומורגלים בלהגי לשונו ועלגות שפתו. מילא, אבל תוכן בִּלעָמִי ו'אש זרה' – זאת לא שמענו במחוזות המזרח. משום מה סגלתי לעצמי את ה'הרגש' שתורת הקנאות, והקצף הדתי, בעיקר בקשר לאורח החיים החיצוני, הוא ממוצא אשכנזי, ולא יכירנו מקומו במלכות רבני המזרח.

ומה נשתנה? אומר כאן משפט נוקב הנובע מהמיית לבי, גם אם לא אוכל לבססו וכל שכן להוכיחו; כידוע קיים כיום זרם משמעותי ב'עולם התורה המזרחי', ובישיבות הקרויות ספרדיות, הזונח תורת אמו ואבותיו ומחקה ומתכופף כלפי 'הזרם הליטאי', שהוא כביכול המוביל, השליט, ה…בכיר. נושא זה חובק הליכות עולם ואפיקי הלכה ומנהג ואין כאן המקום לשטוח יריעתו. מכל מקום, תחושתי היא כי בהקשר של 'שנאת הציונות הדתית' (והמילה 'שנאה' נכתבת ממש בדמע) רבני המזרח המתבטלים וחשים נחיתות כלפי הצמרת האשכנזית מבקשים לקנות את מקומם ב'מזרח' (גם) בדרך של התזת אש-זרה יוקדת יותר, לוחמנית יותר, במגרש התחרותי ששמו 'איבת המזרחי', הציוני. תיזה זו, כאמור, טעונה הוכחה אך היא נכתבת מ'אובנתא דליבא' (=הבנת הלב).

"לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם" (דברים לב,כט) – יעיפו רבני הארס מבט לאחור, לאחריתם, למסורת הרבנות הספרדית המתונה, הבלתי-קפדנית, זו שאינה זורקת מרה ולא מארה ולא שופכת מרה, אלא מאירה ומרוממת.

* * *

משה קוצף בפרשתנו, על "בני אהרן הנותרים" כפי שצוטט בראש המדור. פעמיים נוספות מצינו תורה שמשה קוצף: "וירם תולעים ויבאש ויקצוף עלהם משה" (שמות טז,כ; על אוגרי מן), וכן "ויקצוף משה על פקודי החיל" (במדבר לא,יד; במלחמת מדין). לעומתו, אהרן הכהן "אוהב שלום ורודף שלום". אציע למנהיגות הרבנית המזרחית להאזין לצוואתו של הראשון לציון, הראשון למדינת ישראל, הרב ב"צ חי עוזיאל זצ"ל, אשר זו מורשתו:

"שִמרו מכל משמר את שלום העם ושלום המדינה, והאמת והשלום אהבו… הסירו כל גורמי הפירוד והמחלוקת ממחננו וממדינתנו, והעמידו במקומם את כל גורמי השלום והאחדות בתוכנו. והיה מחננו טהור ומקודש".

==

המאמר נכתב בשושן פורים ויפורסם בעלון שבת בשבתו.