מרצ שוב נמצאת בנקודה שהיא כל כך אוהבת, להיות או לחדול. בכל בחירות השמאל מייחל לפרישתה ובסוף מגיע ביום הפקודה להצביע לה, באופן מסורתי, כמעט כמו אצל החרדים.

אתמול נפגש ח"כ יאיר גולן עם היו״ר לשעבר תמר זדנברג וביקש את תמיכתה בבחירות לראשות מרצ, היום זנדברג מכריזה על פרישה מהחיים הפוליטיים במכתב נוקב שאינו מכריז על תמיכתה בגולן. הפרישה של זנדברג מצטרפת לפרישה של עיסאווי פריג' ולפרישה של היו"ר המכהן ניצן הורוביץ מראשות המפלגה, שהותירה את המירוץ לראשות ליאיר (נאום התהליכים) גולן בלבד.

על רקע זה מופעל לחץ אדיר שהולך ומתחזק ככל שהזמן עובר על זהבה גלאון, היו״ר המיתולוגית, להיענות לצו 8 ולהתגייס "להציל" את המפלגה. אבל גלאון לא תחזור אם לא יפרשו בפניה שטיח אדום, ולכן עד שגולן לא יפנה את הדרך, לא נראה שהיא ששה לשוב למירוץ של פריימריז לראשות – ממנו היא כבר פרשה בשנת 2018. 

השנים מחוץ למפלגה העלו את המניה של גלאון בעיני השמאל. הזיכרון הקצר השכיח לו את הביקורת שהייתה כלפיה בימים בהם היא הייתה היו״ר – ומאז זהבה הפכה לסוג של אייקון, סמל לימים בהם המסרים של המפלגה עסקו יותר בשלום. היא גם זאת שמסוגלת להביא חזרה הביתה את "מחנה השלום": מצביעים שברחו בשנים האחרונות למפלגת העבודה ואפילו למשותפת. מעיד על כך הסקר הפנימי שפורסם מוקדם יותר השבוע בו מרצ בראשותה של גלאון זוכה ל-6 מנדטים, לעומת מפלגת העבודה של מרב מיכאלי הזוכה ל-4 בלבד.

לגלאון, שמעולם לא הפסיקה להיות דמות ציבורית, הצטברו אוהדים בשנים האחרונות, אך האוהדים שלה היום אינם בהכרח מתוך המפלגה עצמה. מסיבה זו הדרך היחידה בה היא תוכל לחזור היא באמצעות שיתוף פעולה עם מי שעדיין מחזיקים בשטח במפלגה – ביניהם חברי כנסת כמו מוסי רז, עיסוואי פריג' שפרש, ומיכל רוזין שברגע האמת תשמור לה אמונים. אך האדם שככל הנראה ביכולתו לאפשר לה להגיע לעמדה הכי בקלות הוא מי שמפקד על מנגנון המפלגה – מזכ״ל המפלגה תומר רזניק, שמאז פטירתו של אילן גילאון ז״ל משמש כמי ששולט בקבוצה שמחזיקה הכי הרבה מן השטח במרצ: ״האדומים״. 

גולן לא גדל במפלגה שאינה נוטה לחבב גנרלים, אך הוא מוקף בצוות מוכשר וותיק במפלגה ולא מתכנן לוותר בקלות. במטה שלו מתכננים קמפיין נגטיב מול הממסד, או כמו שהם מכנים אותו ״מועדון החברים של מרצ״. גולן מבין שבמצב הנוכחי של המפלגה, ועם מפת המתמודדים שכבר הכריזו על מועמדותם לרשימה, נדמה שלא נותר הרבה מקום בין הדילים והמחנות של המפלגה.

מבחינת גולן, הדרך היחידה לוודא שימצא עצמו ברשימה הבאה של מרצ לכנסת – ובעצם להבטיח לעצמו השרדות פוליטית – היא אם הוא יזכה בכיסא יושב ראש המפלגה. וללא ספק העובדה שאלמנתו של גילאון ז"ל הביעה תמיכה פומבית בגולן ממש לאחרונה היא חלק ממאבק ההישרדות שמנהל גולן בתוך המחנה שעד עכשיו היה לו לחוף מבטחים. 

הסיבה לפרישתו של הורוביץ נותרה די עלומה. ניצן אחרי שנה שבה כיהן כשר בריאות תחת תקופה בה יצאנו ממגפה, בכל זאת ההישג הכי גדול שלו יהיה להיות הקש שגרם לסילמן לברוח מהקואליציה ולפרק את הממשלה. מכל המחנות תקפו את סילמן ואת בעלה השתלטן, אבל היא עמדה בפני לחץ ציבורי שייצג את הכעס על זה שהורוביץ העז לגעת באחד מהלבבות של הסטטוס קוו של בן גוריון עם החרדים.

אם זה לא מספיק, הוא היה צריך להתמודד גם עם הפאדיחה שלו עם ג'ידא רינאווי זועבי שמיררה לו ולשאר הקואליציה את החיים ככל יכולתה. יש מי שטוענים שהורוביץ לא רצה להתמודד עם הפסד שנראה על הפרק בסקר טוויטר בהשתתפות אלפי שמאלנים. אך לא בטוח שיש מה להתרגש מסקרים בטוויטר במפלגות בהן יש פריימריז וצייצני שמאל לא ממהרים להתפקד בהמוניהם, בוודאי שלא למפלגת מרצ. 

להורוביץ אמנם אין פעילי שטח, אבל בשנה האחרונה עבד בשיתוף פעולה עם מזכ״ל המפלגה שתמיכתו הייתה עשויה להבטיח לו את הניצחון בתמורה להמשך שיתוף פעולה של השניים.

אבל אולי הסיבה שהוא פרש מהמירוץ לראשות, היא אותה הסיבה שגם פריג' פרש וזדנברג פרשה. אותה סיבה שבגללה אין עוד מועמדים מלבד גולן, שאינו איש שגדל במרצ ובונה על לייצר חיבור עם מפלגת העבודה: כולם פוחדים להיות חתומים על תעודת הפטירה של המפלגה. השאלה עכשיו היא האם גלאון היא עוף החול שתוכל להחיות את המפלגה הזו מחדש, או בסך הכל רק עוד יריית פתיחה של עוד קמפיין גוועלד המבוסס בעיקרו על נוסטלגיה.